כיצד נבדיל בין תהליך הזדקנות תקין לבין הדרדרות קוגנטיבית שסופה אלצהיימר? הפרעה קוגניטיבית קלה מול "אלצהיימר"

מה בין הפרעה קוגניטיבית קלה לבין מחלת אלצהיימר?

כיצד נבדיל בין תהליך הזדקנות תקינה, הכרוכה בנסיגה קוגניטיבית מסוימת, לבין הידרדרות קוגניטיבית הדרגתית שסופה במחלת האלצהיימר? בספרות המחקרית מתהווה מונח חדש, ההפרעה הקוגניטיבית הקלה (MCI-Mild Cognitive Impairment) , שהיא למעשה שלב ביניים בין שינויים קוגניטיביים המלווים הזדקנות תקינה, לבין מחלת האלצהיימר. מהם המאפיינים של שלב זה, המבדילים אותו מהזדקנות תקינה, והאם הוא שלב הכרחי בהתפתחות האלצהיימר?

פרופ' עמוס קורצ'ין וד"ר אילן הלפרין, פרופ' עמוס קורצ'ין, מנהל מרפאת הזיכרון, המרכז הרפואי תל-אביב וד"ר אילן הלפרין, חוקר במרפאת הזכרון.

תהליך ההזדקנות התקינה

תהליך ההזדקנות התקינה מלווה בשינויים במוח הבאים לידי ביטוי ביכולות קוגניטיביות בתחומים שונים, כגון יכולת הסקה אינדוקטיבית, מהירות תפיסה ויכולת חישוב. יכולות אלו מגיעות לשיאן בגיל 25 כשלאחר מכן חלה בהן ירידה עקבית. יכולות אחרות באות לידי שיא ביטוין בגיל מבוגר יותר: כושר ביטוי או התמצאות מרחבית, למשל, מגיעים לשיאם בטווח הגילאים שבין 45-65 שנה והירידה מתחילה רק לאחר מכן.

אחת השאלות המרכזיות בתחום זה היא קביעת קו הגבול שמעבר לו השינויים יוגדרו כלא תקינים או כשיטיון. הבעייתיות בקביעת גבולות אלה נובעת בין היתר מן השונות הרבה ביכולות הקוגניטיביות עם תהליך ההזדקנות. בעוד שבאדם מסוים תופיע ירידה ביכולת נתונה לעומת שימור מרשים של יכולת אחרת, באדם אחר תתפתח ההפרעה בסדר שונה.

קיימים עם זאת מספר מאפיינים המאפשרים הבחנה בין ירידה הנחשבת תקינה לבין תחילת השיטיון.

שיטיון מוגדר כ"כשל בזיכרון המתלווה לקשיים קוגניטיביים נוספים, המהווים החמרה ממצב קודם". המחלה המזוהה ביותר עם שיטיון היא מחלת ה"אלצהיימר". זוהי מחלה ניוונית הגורמת תחילה לפגיעה בזיכרון והמתפתחת באיטיות.

בתהליך ההזדקנות התקינה מתגלה קושי ברכישה ולימוד של מידע חדש לעומת גילאים צעירים יותר, אולם דברים שנלמדו אינם נשכחים במהירות רבה יותר.

בניגוד לכך, בחולים הלוקים בשיטיון, מתגלים בצד הירידה בקצב הלימוד הן בעיה של שימור החומר הנלמד, ללא תלות במידת ההשקעה בלמידת החומר, והן הרחבה של הקשיים הקוגניטיביים לתחומים נוספים, עד כדי הפרעה בפעילות היומיומית.

קשה מאד לקבוע מתי בדיוק מופיעה מחלת אלצהיימר. זאת משום שירידה מסוימת בתפקוד הקוגניטיבי מאפיינת את הגיל הקשיש, וההבדל בינה לבין ירידה פתולוגית איננו חד, אולם מרביתם המכריעה של חולי האלצהיימר מדווחים על שלב התחלתי (שלעיתים נמשך מספר שנים) אשר בו חלה פגיעה רק בזיכרון. זהו השלב הקרוי הפגיעה קוגניטיבית קלה, שלב ביניים בין שינויים קוגניטיביים המלווים הזדקנות תקינה לבין מחלת אלצהיימר.

ההגדרה הקלינית המקובלת כיום להפרעה קוגניטיבית קלה מתייחסת למצב שבו הפרט מתלונן על ירידה קוגניטיבית הנמשכת לפחות חצי שנה, המתבטאות בהפרעות זיכרון העולות על הצפוי לגיל. עם זאת, התפקוד היומיומי נשמר, הבדיקות אינן מעלות עדות לפגיעה בתחומי קוגניציה אחרים, ולכן הפגיעה אינה נחשבת לשיטיון.

שכיחות ההפרעה הקוגניטיבית הקלה בקרב האוכלוסייה מעל גיל 65 נאמדת ב- 17%, ומספר הלוקים נמצא במגמת עלייה מתמדת בשל העלייה בתוחלת החיים והעדר טיפול מתאים בתרופות. מבחינה מגדרית, נשים מהוות קבוצת סיכון גדולה יותר להפרעות קוגניטיביות בשל תוחלת חייהן הגבוהה יותר, אך גם בכל קבוצת גיל יותר נשים סובלות מירידה קוגניטיבית.

האם הפרעה קוגניטיבית קלה צפויה בהכרח להתפתח למחלת אלצהיימר?

הנטייה המקובלת היא לראות את מצבי ההזדקנות התקינה, ההפרעה הקוגניטיבית הקלה ושיטיון כמצויים על רצף אחד. ואכן העיסוק המחקרי הנמרץ בהפרעה הקוגניטיבית הקלה החל עם הצטברות עדויות לחשיבות אפיון ההפרעה כאמצעי אפשרי לזיהוי מוקדם וטיפול מונע לאוכלוסייה הנמצאת בסיכון גבוה להתפתחות שיטיון מסוג אלצהיימר. עם זאת, לא כל מצב של הפרעה קוגניטיבית קלה מתפתח בהכרח לשיטיון. במחקרי אורך דווח, כי 19%-50% מהלוקים בהפרעה קוגניטיבית קלה לקו בשיטיון במשך שלוש עד חמש שנים מעת האבחון, דהיינו בקצב מהיר יותר מאשר אוכלוסיית בקרה מאותה שכבת גיל.

האם ניתן לאבחן?

הגישה הקלינית לקביעת הפרעה קוגניטיבית קלה מתבססת על יכולת הנבדק לזכור מספר נתון של מילים, ספרות וכדומה, כראייה אובייקטיבית מספקת לפגיעה בזיכרון אצל פרט המתלונן על בעיה כזו.

מאידך, הגישה הפסיכולוגית מחקרית רואה בהפרעה הקוגניטיבית הקלה מצב לא תקין, שבו יכולות קוגניטיביות של הפרט נמוכות, 1 או אף 1.5 סטיות תקן מן הממוצע של בני אותו גיל, ללא עדות לשיטיון.

הן הגישה הקלינית והן הגישה הפסיכולוגית מציבות עדיין קושי רב באפיון הטווח המגדיר את ההזדקנות התקינה והגבול בינה לבין תחילת ההפרעה הקוגניטיבית הקלה או אף שיטיון.

האם ניתן לצמצם גורמי סיכון וכיצד מטפלים?

מקובל כיום להניח כי המאגר השכלי של הפרט (cognitive reserve) מהווה גורם חשוב המשפיע על הסיכון ללקות בהפרעה קוגניטיבית קלה. ההנחה היא, שלכל אדם יש סף שונה להופעת סימני פגיעה במוח. בני אדם בעלי מאגר גדול יותר יכולים לספון הפרעה קשה יותר במבנה מערכת העצבים המרכזית, דבר המתבטא בירידה בשכיחות ההפרעה או בחומרתה בגיל נתון. המאגר השכלי מותנה בגורמים סביבתיים ותורשתיים. התורשה עשויה להשפיע על צפיפות הקשרים בין תאי המוח, גודל המוח ומשקלו, ויעילות פעולת תאית ומכאן היכולת האינטלקטואלית. תזונה מאוזנת בגיל צעיר נמצאה קשורה לדחיית גיל תחילת השיטיון. גורמים סביבתיים כגון פעילויות ספורטיביות ואינטלקטואליות יכולים להשפיע גם הם על ידי אספקת גירויים ופיתוח מיומנויות. ואכן נמצא, כי אורח חיים הכולל פעילות גופנית, ריקוד ותרבות הפנאי ,קריאה ומשחק, מהווה גורם מעכב או דוחה של התפתחות שיטיון.

הגישה התרופתית בהפרעה הקוגניטיבית הקלה מתרכזת בחיפוש אחר התערבות יעילה ובטוחה שתאט או תעצור את הופעת ההפרעה ואת החמרתה מהצורה הקלה למחלת אלצהיימר. לנוכח השיעור הגבוה של הופעת התופעה והעובדה שהלוקים בהפרעה קוגניטיבית קלה מדגימים בחלקם מאפיינים נוירופתולוגיים של חולי אלצהיימר, הגישות הטיפוליות הראשונות בהן השתמשו כללו אותן התרופות שפותחו למחלת האלצהיימר. עד כה נכשלו תרופות אלו.

היעדר מדדים ומבחנים אחידים לאבחון שיפור היכולות הקוגניטיביות במחקרים השונים לא אפשר, עד היום, הסקת מסקנות משמעותיות לגבי יעילות הטיפול בתרופות, ולכן אין עדיין טיפול בתרופות ללוקים בהפרעה קוגניטיבית קלה אשר יקל על הסימפטומים או ימנע את החמרתם.

עם זאת, האבחון הנכון חשוב, ראשית כי הוא יכול לקבוע לגבי מספר לא מבוטל של אנשים שלא מדובר במחלת אלצהיימר, ולגבי אחרים להציע טיפול ספציפי כגון תכשירים נגד דיכאון והתייחסות ראויה לגורמי סיכון אשר עלולים להביא להחמרת התפקוד הקוגניטיבי ולסיכונים נוספים.

"דורות" גיליון מס' 91 יולי 06