תחושת הבדידות אצל הקשיש בגיל המבוגר גם בקהילה בבית וגם בבית האבות

כידוע אוכלוסיית הקשישים בישראל הולכת וגדלה מאד בשנים האחרונות כמו גם תוחלת החיים ואורכם. משמעותה של עובדה זו הינה שדור הביניים מטפל במקביל הן בהוריו המזדקנים והן בילדיו הצעירים. היות שהמשפחות בישראל הופכות לאט לאט להיות מצומצמות יותר הרי שדור הביניים האמור לטפל בהוריו הולך ומתמעט . דבר זה מותיר את הקשיש בלא תמיכה משפחתית רחבה ותחושת הבדידות מתחילה לצוץ.

המאמר המובא להן בכותרת "מרכזיותה של תחושת הבדידות בתקופת החיים המאוחרת" שפורסם בגליון גרונטולוגיה לה (2) תשסח ,מחדד את הדיון בנושא זה וראיתי לנכון לצטט חלקים מסוימים מהמאמר ולא את כולו למען הקל על הקורא.

המאמר הינו תמצית של מחקר על אוכלוסיית של קשישים עצמאים בקהילה ולא כלל קשישים סיעודיים, בקהילה,או קשישים עצמאים בדיור מוגן כמו גם סיעודים בבית אבות, או תשושי גוף,תשושי נפש ,סובלי דימנציה (שיטיון), בקהילה או בבית סיעודי.

אני מניח כמו כן כי אוכלוסיית היעד שנחקרה לא כללה קשישים דתיים ו/או חרדים ולהערכתי התמונה שם הינה שונה מאד מאוכלוסיה שאינה דתית, שכן ידוע הוא שהאוכלוסיה הדתית שומרת מאד על מסגרת המשפחה,הן המשפחה הקטנה והן הגדולה, מצוות הדת משפיעות מאד על הרצון להיות ביחד, לעזור האחד לשני, גם לא במסגרת המשפחה. יעידו על כך אלפי גמ"חים המתנהלים בקהילות הדתיות ברחבי הארץ. לפני שנפנה למאמר להלן ברצוני להסב את תשומת הלב לחלק מהמקורות שלנו.

משמעות התמיכה בקשיש לפי מקורותינו

הגמרא במסכת בבא מציעא (דף ל) דורשת על הפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה…" (שמות יח', כ'). "והודעת להם"- זה בית חייהם (ללמד אומנות- רש"י). "את הדרך"- זו גמילות חסדים, "ילכו"- זה ביקור חולים. שואלת הגמרא, מדוע צריך מצוה מיוחדת לביקור חולים, הרי מצוה זו היא סוג של גמילות חסדים שנזכר כבר בפסוק? מסבירה הגמרא שהחידוש הוא ב"בן גילו הנוטל אחד משישים בחוליו". דהיינו, "בן גילו" של החולה מצליח לבצע את מצוות ביקור חולים בצורה מיוחדת, מעבר לחסד הכללי שבמצווה. זהו אירוע ערכי בעולמו של החולה מעבר לביקור רגיל.
מהו "בן גילו": הר"ן (רבינו ניסים- אשר חי בשנת 900 לספירה בערך) אומר במסכת נדרים: "שנולד המבקר במזלו של חולה". במדרש שוחר טוב (מא') מובא שהכוונה למי שאוהב את החולה אהבת נפש. דברי המדרש ברורים, וגם הר"ן התכוון לאותה מטרה התנאי של "נולד במזלו של חולה" נועד ליצור "כימיה" בין החולה למבקר, היות ויש להם זהות נפשית מכוח לידתם באותו מזל.

הרעיון שבהנהגה הנפשית נכונה יש גם מרפא פיזי, מונח במשנתו של הרמב"ם. הפוסק הדגול והרופא המלכותי במצרים לפני כאלף שנה. באיגרתו לשולטן אל מליך אל אפדהאל שסבל ככל הנראה ממלאנכוליה והפרעות בעיכול, שילוב של תחושות נפש וגוף, וכלשון הרמב"ם באיגרת "…אדוני מתרעם מקושי הטבע ויבשותו ברוב הזמנים. כמו כן זכר שנתחדשו לעיתים שיממון ומחשבה רעה ופחד מהמוות…".

הרמב"ם משיבו באיגרת ארוכה ומפורטת המציגה את כל צדדי הבעיה, בשילוב דוגמאות להשפעת הנפש על הגוף. לצד פרקים נרחבים על חשיבות תזונה נכונה, מייחד הרמבם מגולל הוכחות רבות מחיי היום יום על השפעת תחושות הנפש על התהליכים הפיזיים בגופנו, ומדגיש שטיפול זה קודם לטיפול הפיזי וצריך להינתן לכל חולה, גם לזה הבריא בנפשו.

וכך כתוב באיגרתו לשולטן- "…וידוע לאדוני, יאריך ה' ימיו, כי ההפעליות הנפשיות ישנו הגוף שינויים גדולים, מבוארים, נראים לכל, ויעיד על זה. תראה אדם חזק הבנין וקולו חזק וערב, ואור פניו מבריק. וכאשר יבוא לו פתאום דבר שימאסהו מיאוס גדול, יפלו פניו מיד, ויסור זהרם, ואור פניו ישונה וקומתו תשפל, וקולו יהיה צרוד ודק, ואם ירצה להרים קולו בכל כוחו, לא יוכל, ויחלש כוחו, ולפעמים יהיה נרעד מרוב חולשה, וגידיו הדופקים יקטנו ויחלשו, וישתנו עיניו ויכבדו עליו עפעפיו מהניעם, ויתקרר שטח גופו, ותאבד תאוות המכל. סיבת כל אלה האותות- העמיק והכנס החום הטבעי והדם אל תוך [פנים] הגוף. בהפך מזה תראה אדם חלוש הגוף ומשונה המראה וקולו דק, וכאשר יבוא לו דבר [ש]ישמחהו שמחה גדולה, תראה אותו יחזק גופו [וירום] קולו, ויארו פניו ותמהר תנועתו, ויחזקו ויגדלו גידיו הדופקים, ויתחמם שטח גופו ותיראה השמחה והגילה בפניו ובעפעפיו. וענייניו מבוארים מאוד, (עד שלא יוכל לכסותה), ואין צריך עיון להכיר.

וסיבת אלה המקרים תנועת החום הטבעי והדם אל שטח הגוף. וכן ענייני בעלי הפחד והתקווה והתוחלת (הביטחון והשלוה) ידועים, וכן ענייני התנועה בכל מחשבותיו, (הנואש) מיגונו לרע מזלו, עד שלא יראה למיעוט כח הראיה ועכירותו. ואולם המצליח יוסיף מאור עיניו תוספה מבוארת, עד שידמה, כי אור האוויר הוסיף וגדל! וזה העניין מבואר, אין צריך להאריך בו…ובעבור זה ציוו הרופאים להשגיח בתנועות הנפשיות ולהסתכל בהם תמיד ושיכוונו להשוותן בעת הבריאות ובכל חולי, ולא יקדימו להם הנהגה אחרת בשום פנים. ויחשוב הרופא, כי כל חולה ליבו צר, וכל בריא רחב נפש ולכן יסלק מעליו התפעלויות הנפשיות, המביאות לקוצר רוח, כי בזה תיארך בריאות הבריא, והוא הקודם ברפואת כל חולה וכל שכן אם היה חוליו מיוחד בכוחות הנפש וכליהם, כחולי אשר בטרפשא, או במוח [בעלי המחשבות העכורות והמלנכוליאה], כי ההשגחה בתנועות הנפשיות באלה צריכה יותר…".
(אגרות הרמב"ם)

למעשה, כל אחד מאיתנו יוכל למצוא תופעות הקורות לו או לסובביו, המשפיעות על הגוף ומקורן בנפש. כאבי בטן לפני בחינה חשובה או הופעה ציבורית. רגליים קרות בעת קבלת בשורה קשה. חולי מקיף כתוצאה מאכזבה רצינית. כל אלה חוויות אישיות המלמדות שלנפש תפקיד מרכזי בחולי ובבריאות.

ראוי לכל מי שיש לו קרוב או ידיד חולים להקדיש זמן ומחשבה לתמיכה נפשית ולסביבה אוהבת ודואגת לחולה. זהו תנאי חשוב ביכולת ההחלמה ושמירה על חוסנו ובריאותו של הגוף. יש לציין שגם הרופאים המיישמים גישה אנושית רגשית מחפשים דרך בעזרתה יוכלו להתייחס לחולים, אך לא תמיד הם יודעים למצוא את הייחודיות של כל אדם, את השפה בה הוא חי ופועל. ניתן בהכשרה פשוטה ללמד את הצוות הרפואי לדעת כיצד "לקלוט" את נפש הפציינט בקלות ואף להיעזר בכך בבני המשפחה. אבל עד אז, עיקר הנטל רובץ עלינו, בני המשפחה.

כמובן שאין המדובר רק להסב תשומת הלב למבוגרים סיעודים,תשושי נפש,בבתי אבות או בדיור מוגן,אלא כמובן להפנים את התחושה של הבדידות אצל עולם המבוגרים הזקוקים לעזרה אינסטרומנטלית ולאלה שאינם זקוקים לעזרה זו אולם זקוקים ומתאווים לתמיכה נפשית.                                                                  ג'

"מרכזיותה של תחושת הבדידות בקשר שבין פעילות לרווחה אישית בתקופת החיים המאוחרת"

שרון שיוביץ-עזרא, המרכז לדמוגרפיה ולכלכלה של הזיקנה, נורק ואוניברסיטת שיקגו

תיאורית הפעלתנות הניחה את הבסיס התיאורטי לקשר שבין פעילות לשביעות הרצון מהחיים בגיל המבוגר. עם זאת, מחקרים רבים שביקשו לספק בסיס אמפירי לקיומו של קשר זה, הניבו ממצאים לא אחידים. אי לכך, המחקר הנוכחי מבקש לבחון את הקשר שבין פעלתנות לרווחה תוך שילובו של מרכיב נוסף בחוויית ההזדקנות – תחושות של בדידות. לשם כך נותחו נתוני סקר שנערך בישראל בשנת 1997 בקרב בני שישים ומעלה, בעזרת מודלים של משוואות מבניות.

התוצאות מראות כי פעלתנות, במיוחד מהסוג הבלתי-פורמאלי, משפיעה באופן עקיף על תחושת הרווחה בזיקנה. תרומתה מתבטאת בכך שהיא מפחיתה תחושות של בדידות, וככל שהאדם המבוגר חש בודד פחות, כך משתפרת תחושת הרווחה שלו. חשוב לפתח מודעות לכך, במיוחד בקרב אנשי השדה, כדי שאלה ישימו לב להיבט זה. מחקרי הערכה במסגרת המענים השונים המוצעים לאוכלוסייה הקשישה יוכלו לספק הערכה של מידת יעילות השירות בהפחתת תחושות בדידות ובעקבות כך בשיפור הרווחה.

העיסוק בפעילות בתקופת הזיקנה תופס מקום נכבד, הן במישור התיאורטי-המחקרי והן במישור המעשי. לפחות ארבע תיאוריות מרכזיות בגרונטולוגיה חברתית התייחסו לפעלתנות בתקופת החיים המאוחרת:

  1.         תיאורית הפעלתנות.
  2.        תיאורית ההינתקות.
  3.          תיאורית ההמשכיות.
  4.        תיאורית הסלקטיביות הסוציו-אמוציונלית.

כפי שיתואר להלן, כל אחת מהתיאוריות לעיל משקפת עמדה שונה ולעיתים מנוגדת ביחס לפעילות בגיל הזיקנה.

שתי התיאוריות הראשונות שנזכרות שייכות לדור הראשון של התיאוריות בגרונטולוגיה חברתית. תיאוריות הפעלתנות ותיאורית ההינתקות מציגות למעשה תפיסת עולם מנוגדת. תיאורית הפעלתנות, שרעיונותיה התיאורטיים היו מהראשונים בתחום, טוענת כי לקשישים יש אותם צרכים פסיכולוגיים וחברתיים כמו לבני גיל הביניים. בהתאם לכך, לטענתה, הירידה באינטראקציה החברתית הנצפית לעיתים בגיל הזיקנה היא תוצאה של נסיגת החברה מהאדם הקשיש והיא מתרחשת בניגוד לרצונו. לפיכך האדם המזדקן באופן מיטבי הוא זה שנשאר פעיל ושמצליח להתנגד להצטמצמות עולמו החברתי .

לעומת זאת, תיאורית ההינתקות, שיסודותיה מעוגנים בתיאורית הפונקציונליזם המבני בסוציולוגיה טוענת כי תהליך ההזדקנות מלווה בהינתקות הדדית. התוצאה של אותה הינתקות היא הפחתה באינטראקציה שבין הקשיש לבין שותפים אחרים במערכות החברתיות שאליהן הוא משתייך. על-פי תפיסה זו, הפרט המזדקן מקבל בהשלמה את האינטראקציה המצומצמת יותר ואף חפץ בה. בהתאם לכך הונח שקיים קשר חיובי בין הינתקות לרווחה פסיכולוגית בגיל הזיקנה .

ברצף שבין תיאוריה הקוראת להמשך השתתפות תפקידית ותיאוריה הקוראת להינתקות מחיים פעילים מצויות שתי תיאוריות גרונטולוגיות נוספות שגם הן עוסקות בסוגיית הפעילות בזיקנה : תיאורית ההמשכיות ותיאורית הסלקטיביות הסוציו-אמוציונלית. תיאורית ההמשכיות שויכה לדור השני של התיאוריות בגרונטולוגיה חברתית, ואילו תיאורית הסלקטיביות שויכה לדור השלישי והוגדרה כדוגמה עדכנית של תיאורית החליפין החברתי

תיאורית ההמשכיות טוענת כי במהלך החיים אנשים מפתחים באופן הדרגתי דפוסי פעילות בהתאם ליכולותיהם ולהעדפותיהם. בהסתגלותם לאתגרים שאותם מציבה תקופת הזיקנה יטו הקשישים לשמר דפוסים אלה. לעומת ואת, תיאורית הסלקטיביות הסוציו-אמוציונאלית מדגישה כי דפוסים חברתיים שנצפים בזיקנה משקפים שינויים הדרגתיים המתפתחים לכל אורך מהלך החיים. בגיל הזיקנה תועדף אינטראקציה חברתית עם שותפים חברתיים קרובים, שמבטיחים תגמול רגשי, ותצומצם הפעילות החברתית עם מכרים חדשים .

תיאוריית הפעלתנות : פעילות ביחס לגיל השלישי

מבין התיאוריות הללו, תיאורית הפעלתנות היא אחת ההשקפות הפופולריות והמבוקשות ביותר בספרות הגרונטולוגיה החברתית . מאחר שגם המחקר הנוכחי מתמקד בהשקפה תיאורטית זו, היא תתואר להלן בהרחבה. על אף שרעיונותיה של תיאורית הפעלתנות הועלו עוד בשנות החמישים, הספרות עדיין רואה בה תיאוריה רלוונטית של הזדקנות. חוקרי זיקנה ואנשי מקצוע דבקים בהנחותיה ומאמינים כי אנשים מבוגרים צריכים להיות פעילים כדי להשיג רווחה אישית פסיכולוגית . באופן דומה מייעצים אנשי מקצוע לקשישים להישאר פעילים כדי לשמר את בריאותם. העדפת תיאוריה זו על-ידי מרבית העובדים המעשיים בשדה הגרונטולוגי באה לידי ביטוי גם בפיתוח מענים שהולמים את הנחותיה התיאורטיות. במחקר הערכה של תוכניות המוצעות לקשישים במסגרת מרכזים קהילתיים בישראל נמצא כי מרכיב הפעילות בתוכניות היה דומיננטי. ברוב המרכזים הקהילתיים התוכניות לבני הגיל השלישי היו מבוססות על השתתפות בפעילות חברתית ותרבותית .

נוסף על האהדה שלה זוכה תיאורית הפעלתנות בקרב החוגים המקצועיים, היא שואבת את מעמדה המרכזי מהאוכלוסייה הקשישה עצמה. בספרות נטען כי תיאורית הפעלתנות היא תיאורית ההזדקנות של ההדיוטות, וכי קשישים רבים מסבירים את אריכות ימיהם במונחים של שמירה על רמת פעילות גבוהה . במחקר שנערך לאחרונה, נבחנו תיאוריות של הדיוטות lay theories)) לגבי הזדקנות מוצלחת לאחר מות בן הזוג. בבחינת ההתאמה בין התיאוריות שעליהן דיווחו המשיבים לבין תיאוריות פורמאליות של הזדקנות מוצלחת, נמצא כי תיאוריות ההדיוטות חופפות מבחינה רעיונית את תיאורית הפעלתנות. עדות נוספת לאהדה כלפי התיאוריה התקבלה מראיונות שנערכו עם אנשים שפרשו מעבודתם . כאשר נשאלו על תכנוניהם ורעיונותיהם לגבי הפרישה, התייחסו המשיבים תדירות לפעלתנות ולפעילויות כמרכיבי מפתח בחייהם.

הרעיונות הראשוניים בדבר חשיבותן של פעילויות בתקופת החיים המאותרת קיבלו תוקף תיאורטי בניסוחה הרשמי של התיאוריה בשנות ה70-. הניסוח האקסיומאטי, שאותו הציעו למון ועמיתיו, הגדיר הליך סיבתי שבאמצעותו משפיעה פעלתנות על שביעות הרצון מהחיים בגיל הזיקנה. ככל שמידת הפעילות רבה יותר, כך גדלה ההסתברות שתתקבל תמיכה תפקידית. בהמשך לכך, ככל שהתמיכה התפקידית המתקבלת רבה יותר, כך גדלה ההסתברות שהתפיסה העצמית תהיה חיובית. תפיסה עצמית חיובית קשורה לשביעות רצון מהחיים.

יש להדגיש כי על-פי התיאוריה יש חשיבות לא רק לתדירות עשיית הפעילות, אלא גם לסוג הפעילות. המחברים הבחינו לפיכך בין שלושה סוגי פעילות:

  1.        הסוג הראשון הוא הפעילות הבלחי-פורמלית, פעילות הכוללת אינטראקציה חברתית עם קרובים, חברים ושכנים.
  2.         הסוג השני הוא פעילות פורמלית, הכוללת השתתפות חברתית באמצעות פעילות מאורגנת.
  3.         הסוג השלישי הוא הפעילות הסוליטרית, הכוללת עיסוקים שנעשים לבד, כגון צפייה בטלוויזיה, קריאה ועיסוק בתחביבים בעלי אופי אינדיווידואלי.

נטען כי ההבחנה בין סוגי הפעילויות נעשתה לאור ההבדל ביכולתם של הסוגים השונים להשפיע על שביעות הרצון מהחיים. ככל שאופייה של הפעילות אינטימי יותר, כך מקבל האדם משוב תפקידי חיובי רב יותר. לפיכך ראשונה בחשיבותה הינה הפעילות הבלתי פורמלית, אחריה הפעילות הפורמלית ולבסוף הפעילות הסוליטרית .

הפופולריות של תיאורית הפעלתנות הניבה כמצופה מחקרים רבים שביקשו לאושש אותה. עם זאת, למרבה ההפתעה, המחקרים לא הניבו ממצאים אחידים או עקביים בנוגע לתמצית התיאוריה: קשר חיובי בין עשייתן של פעילויות לרווחה אישית בגיל המבוגר. כבר במחקר הראשון שבחן את התיאוריה לאחר ניסוחה התקבלה תמיכה מוגבלת בלבד בתיאוריה. הקשר היחיד שנמצא מובהק היה קשר חיובי בין פעילות בלתי-פורמלית עם חברים לבין שביעות רצון מהחיים. לעומת זאת, לא נמצא קשר בין פעילות בלתי-פורמלית עם שכנים או קרובים, פעילות פורמלית או פעילות סוליטרית לבין שביעות רצון מהחיים. ממצאים דומים התקבלו במחקר שבמסגרתו נבחנה שביעות הרצת מהחיים באמצעות גישה רב-ממדית. עם זאת, במחקר רפליקציה שנערך לעבודתם של למון ועמיתיו, נמצא כי פעילות בלתי-פורמלית תרמה באופן חיובי, חזק ותדיר לשביעות רצונם מהחיים של המשיבים. לפעילות סוליטרית לא נמצאה השפעה על שביעות הרצון מהחיים ואילו לפעילות פורמלית היתה השפעה שלילית.

אי העקביות בממצאים באה לידי ביטוי גם במחקרים רבים אחרים אשר במסגרתם נבדקה התיאוריה בקרב מדגמים שונים ואף בתרבויות שונות. ממצאי מחקרו של קנאפ  אשר בחן את התיאוריה בקרב מדגם מאנגליה, העניקו תמיכה להשערות התיאורטיות בדבר קשר חיובי בין פעילות בלתי-פורמלית ופעילות פורמלית לבין שביעות הרצון מהחיים. עם זאת, לא אוששה ההשערה בדבר קשר בין פעילות סוליטרית לשביעות רצון מהחיים. במחקר שנערך בשבדיה, לעומת זאת, נמצא כי דווקא לפעילויות סוליטריות היתה השפעה חיובית על הישרדות בקרב קשישים מאוד, במיוחד בקרב גברים. מחקר אחר שבחן את ההשפעה שיש לפעילויות על הערכה עצמית, העיד גם הוא על חשיבותה של פעילות סוליטרית. אולם במחקר שבדק קשישים הסובלים מדלקת פרקים, נמצא כי רווחתם האישית מושפעת מפעילות חברתית, בעוד שלפעילות סוליטרית היתה רק השפעה מזערית על הרווחה האישית.

אי-העקביות שעולה מן הבחינה האמפירית הדגישה את הצורך לבחון את הקשר שבין פעלתנות לרווחה אישית תוך שימת דגש על היבטים איכותיים יותר של הפעילות בקרב קשישים. נטען כי האיכות ולא הכמות של האינטראקציה היא המשמעותית, וכי המוקד צריך לעבור משאלות של "כמה" ו"באיזו תדירות" למשמעות של הקשרים החברתיים ושל התהליך האינטראקציוני . בהתאם לכך, מחקרו של אווררד ביקש לבדוק את הקשר שבין פעלתנות לרווחה אישית בקרב קשישים על-ידי בחינת הסיבות לפעלתנות כמתווכות בקשר זה. ממצאיו אכן העידו על חשיבותו של המימד האיכותי. נמצא כי השתתפות בפעילויות מסיבות חברתיות נקשרה באופן חיובי לרווחה אישית, ואילו פעילויות שתכליתן היתה "להעביר את הזמן", נקשרו באופן שלילי לרווחה אישית. עוד נמצא כי מספרן הכולל של הפעילויות לא היה קשור כלל לשביעות רצון.

בדומה לכך נמצא במחקר אחר כי אינטגרציה חברתית אובייקטיבית קשורה רק באופן עקיף למורל, וכי תחושת בדידות מהווה משתנה מתווך קריטי בין שני המשתנים. במילים אחרות, רמת הפעילות החברתית תורמת לשביעות הרצון מהחיים רק במידה שהיא מונעת בדידות. הקשר שבין פעילויות חברתיות לבדידות קיבל תוקף גם במחקרים עדכניים שנערכו בקרב אוכלוסייה מבוגרת במדינות שונות. זאת ועוד, משקלה המרכזי של תחושת הבדידות באיכות החיים קיבל אישוש אמפירי מקיף בספרות המחקרית. בדידות נמצאה קשורה, בין היתר, לפעילות קרדיווסקולארית ולעלייה בלחץ הדם הסיסטולי . כמו-כן נמצא שהיא מהווה גורם סיכון למחלות לב בזיקנה . בנוסף נמצא קשר חיובי מובהק בין בדידות לרמת דיכאון במחקרי רוחב ואורך שנערכו בקרב האוכלוסייה הבוגרת . בדידות אף נקשרה למחשבות אובדניות ולניסיונות התאבדות . לנוכח האמור לעיל, מתחדדת חשיבותם של ההיבטים הסובייקטיביים, ובמיוחד תחושת הבדידות, בבחינת הגורמים המנבאים רווחה אישית בתקופת החיים המאוחרת.

מצב הבריאות והמעמד הסוציואקונומי

בבחינת הקשר שבין פעלתנות לרווחה בתקופת החיים המאוחרת אסור להתעלם גם מגורמים בעלי השפעה פוטנציאלית הן על הרווחה והן על היכולת לפעול. הספרות הגרונטולוגית הדגישה במיוחד שני היבטים מרכזיים:

  1.        מצב הבריאות
  2.        מעמד הסוציואקונומי.

בין האלמנטים המרכיבים את סיטואציית חייו של אדם קשיש, למצב הבריאות יש ההשפעה החזקה ביותר על הרווחה האישית הסובייקטיבית. אנשים חולים או מוגבלים פיזית מדווחים על מידה פחותה באופן ניכר של שביעות רצון מחייהם . בספרות המחקרית נמצא גם קשר חזק בין בריאות סובייקטיבית לבין שביעות הרצון מהחיים.אולם השפעת מצב הבריאות אינה מסתכמת בהשפעה ישירה על הרווחה בזיקנה. קיימות גם השפעות עקיפות דרך היכולת לפעול. ממצאי מחקרים רבים נתנו תוקף לקשר שבין מצב הבריאות לבין השתתפות בפעילות גופנית . יתר על כן, ממצאי מחקר עדכני העידו על קשר חיובי מובהק בין מצב הבריאות לבין שלושת סוגי הפעילות שעליהם הצביעו מנסחי תיאורית הפעלתנות

לצד מצב הבריאות, גם המעמד סוציו-אקונומי נמצא בספרות כבעל השפעה. מחקרים רבים מצאו כי קשישים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך נוטים להיות בעלי רווחה אישית סובייקטיבית נמוכה יותר . רמת השכלה, המהווה מרכיב דומיננטי בקביעת המעמד הסוציו-אקונומי, נמצאה כגורם החשוב ביותר מבין המשתנים הסוציו-דמוגרפיים בניבוי מורל . מחקר עדכני שנערך בישראל תומך בממצאים אלה .המעמד הסוציו-אקונומי משפיע כאמור גם על מידת ההשתתפות בפעילות. במחקרה של גורג' נמצא כי תמישה מבין שבעת המדדים של מעמד חברתי נמצאו מנבאים מובהקים של רמות פעילות פורמלית ובלחי-פורמלית. במחקר נוסף נמצא כי רמת השכלה גבוהה נקשרה לביצוע פעילויות מתוך בחירה באופן תדיר יותר. חשיבותו של המעמד הסוציו-אקונומי באה לידי ביטוי גם בבחינת תדירות ההשתתפות בפעילות גופנית.

תיאוריית הפעלתנות – המחקר בישראל

המחקר בישראלי שבחן את נושא הפעלתנות בתקופת הזיקנה הינו מצומצם יחסית. יתר על כן, הוא אינו כולל התייחסות מקיפה לבחינת תרומתן של פעילויות בהתאם למסגרת שהתוותה תיאורית הפעלתנות. על-פי-רוב בחן המחקר בישראל סוג מסוים של פעילות, וביתר שאת את הפן של פעילות גופנית

מטרות המחקר הנוכחי

לנוכח האמור לעיל, המחקר הנוכחי יציע בחינה מקיפה של הקשר שבין פעילות לרווחה בגיל המבוגר בקרב מדגם ישראלי. המחקר נועד לבחון האם קיים קשר ישיר בין פעילות (היבט אובייקטיבי) לרווחה סובייקטיבית בזיקנה כקרב מדגם של בני שישים ומעלה בישראל. המחקר יכלול התייחסות לארבעה סוגים מובחנים של פעילות: פעילות בלתי-פורמלית, פעילות פורמלית, פעילות סוליטרית ופעילות גופנית. ההשערה היא שיימצא קשר חיובי בין פעלתנות לרווחה סובייקטיבית. כמו כן, תיבחן חשיבותה של תחושת בדידות, בקשר שבין ההיבט האובייקטיבי של פעילות (תדירותה) לבין רווחה סובייקטיבית בזיקנה.

שיטת המחקר

מחקר זה נערך ניתוח משני של נתוני סקר בקרב בני שישים ומעלה במשקי בית בישראל בשנים 1997 1998-, אשר בוצע על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. במסגרת הסקר רואיינו 5,055 בני שישים ומעלה (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2004). בהתאם לשיקולים תיאורטיים ומתודולוגיים שהנחו את המחקר הנוכחי, צומצם המדגם המקורי. ראשית, נעשה שימוש בנתונים שנאספו על קבוצת האוכלוסייה שכללה יהודים ותיקים בלבד. זאת למרות שמדגם הסקר המקורי כלל שלוש קבוצות אוכלוסייה נפרדות: יהודים ותיקים, עולים (אחרי 1990) וערבים. ההתמקדות בקבוצת אוכלוסייה אחת בלבד נבעה מההבדלים בתכונות דמוגרפיות, חברתיות וכלכליות בין קבוצות האוכלוסייה השונות שנדגמו והרצון למנוע הטיה על בסיס תכונות אלו. קבוצת היהודים הוותיקים מהווה את הרוב המוחלט של קשישי ישראל ועל כן נבחרה להיות קבוצת האוכלוסייה הנבדקת. בנוסף לכך נבחנו במסגרת המחקר הנוכחי רק בני השישים ומעלה שפרשו מעבודתם, כלומר נבדקים שעבדו בעבר, אך בעת עריכת הסקר כבר לא עבדו. צמצום זה נשען על הנחותיה של תיאורית הפעלתנות. בנוסף לכך, במסגרת הסקר המקורי יועדו להיחקר כל בני ה-60 ומעלה המתגוררים בדירה שעלתה במדגם. כדי למנוע הטיה של הממצאים, שהיא תוצר של תלות בתשובות של אנשים שגרים יחד, נבחר באופן אקראי רק אחד מבני משק הבית שעלה במדגם. לאור האמור לעיל מנה המדגם ששימש את המחקר הנוכחי 1,504 איש ואשה.

משתני המחקר

שאלון הסקר כלל התייחסות לשמונה עשרה פעילויות שונות. עם זאת, ניתוח מקדים העלה כי רק 13 פעילויות מתוכן שייכות לעולם התוכן של פעילויות בגיל המבוגר (להרחבה ראו שיוביץ-עזרא, 2005). אי לכך נכללו במחקר הנוכחי רק משתני הפעילות שיפורטו להלן. יצוין כי כדי להקפיד על אחידות המדידה בכל משתני הפעילות, ציון גבוה יותר העיד על תדירות גבוהה יותר של השתתפות.

  1.        פעילות סוליטארית. ארבע פעילויות בעלות אופי סוליטרי נמדדו במסגרת שאלון הסקר. תדירות קריאת עיתונים וקריאת ספרים. תדירות הצפייה כטלוויזיה וההאזנה לרדיו .
  2.        פעילות בלתי-פורמאלית. תדירות מגע עם חברים ושכנים. משתנים של תדירות יציאה מהבית (לביקורים, טיולים) ותדירות יציאה למופעים כגון הרצאות, סרטים, והצגות.
  3.         פעילות פורמאלית. הגבריים נשאלו על ממפר השעות בשבוע שמוקדש לעשיית פעילות התנדבותית כמו כן, הנבדקים נשאלו על השתתפות בפעילויות העשרה (אמנות והשתתפות בלימודים).
  4.        פעילות גופנית. תדירות של הליכה, התעמלות או ריקוד ושחייה.
  5.        תחושת בדידות. תחושת בדידות נמדדה באמצעות שאלה אחת בראיון המובנה: "האם אתה מרגיש בדידות?" .
  6.         רווחה אישית סובייקטיבית.שלוש שאלות בשאלון הסקר מדדו רווחה אישית סובייקטיבית. השאלה הראשונה התבססה על שאלון הבריאות הכללית . בספרות הפסיכולוגית העדכנית משמש כלי זה אחד המדדים לרווחה פסיכולוגית, כלי לבדיקת התאמה פסיכולוגית וסקלה למדידת רווחה אפקטיבית ללא הקשר מסוים. בכלי זה מוצגות 12 שאלות, לדוגמה : "האם בזמן האחרון אתה מרגיש לחוץ?" ; "האם אתה מרגיש שבסך הכול אתה עושה דברים בצורה טובה ?". . שביעות רצון מהחיים .נמדדה באמצעות שאלה ישירה על גבי סולם תשובות בן ארבע דרגות שנע מ"מרוצה מאוד" ועד "לא מרוצה בכלל". כמו כן, במסגרת הסקר נשאלה שאלה שמדדה שביעות רצון מהאופן שבו מנצלים את הזמן. סולם המדידה של שאלה זו היה זהה לזה של שאלת שביעות הרצון מהחיים.
  7.         מצב הבריאות. מצב הבריאות נמדד באמצעות ארבע שאלות. בראשונה התבקש מהנבדק לדווח אם בששת החודשים האחרונים סבל מ-7 סוגים של בעיות בריאות, כגון כאבי פרקים, בעיות גב ועוד. פריט העוסק בדיכאון לא חושב, בשל ההיבט הנפשי שעליו הוא מצביע. המדד השני היה שאלת של יכולת פיזית בן חמישה פריטים, אשר אומץ מפרויקט בריאות וזיקנה של אוניברסיטת יל .במדד זה התבקשו המשיבים לדרג את מידת הקושי בביצוע חמש פעולות גופניות שונות, כמו למשוך או לדחוף חפצים גדולים, להתכופף ולרדת על הברכיים, להחזיק או להשתמש בחפצים קטנים כמו עיפרון או מחט. ההיבט הסובייקטיבי של הבריאות נמדד גם הוא במחקר זה באמצעות שתי שאלות: הראשונה שאלה את הנבדק כיצד הוא מעדיך את בריאותו בדרך כלל.  השאלה השנייה התייחסה למצב הבריאות הנוכחי בהשוואה לזה שלפני שנה.

מעמד סוציו-אקונומי. המעמד הסוציו-אקונומי של הנבדקים נמדד באמצעות מדד של השכלה. משתנה ההשכלה נמדר על-פי מספר שנות לימוד.

האם הפעלת הקשיש מפיגה את בדידותו?

ארבעה ממצאים מרכזיים עלו במחקר זה בקשר בין פעלתנות לרווחה אישית בתקופת החיים המאוחרת.

  1.         לא נמצאו במחקר זה קשרים ישירים בין שלושת סוגי הפעילויות שעליהם הצביעה תיאורית הפעלתנות לבין משתנה הרווחה.
  2.         נמצא קשר מובהק בין תחושת בדידות לרווחה בתקופת הזיקנה.
  3.          נמצא כי לפעילות הבלתי-פורמלית ולפעילות הסוליטרית יש השפעה עקיפה על הרווחה בגיל המבוגר דרך יכולתן להשפיע על תחושת הבדידות.
  4.         באופן מפתיע נמצא כי פעילות גופנית מפחיתה את תחושת הרווחה.

במידה מסוימת המחקר הנוכחי מעניק ביסוס לטענה שהועלתה בספרות, לפיה הממצא העקבי היחיד שנמצא הוא הקשר החיובי בין פעילות בלתי-פורמאלית לרווחה אישית. תיאורית הפעלתנות נבחנה במשך השנים באמצעות שיטות מחקר משופרות ובקרב מדגמים הטרוגניים. יחד עם זאת, לא ניתנה תמיכה לקשרים המשוערים ביחס לפעלתנות סוליטרית ופורמלית. אכן גם במחקר שנערך בקרב מדגם של בני שישים ומעלה מישראל, לא נמצא קשר בין פעילות סוליטרית ופורמלית לבין רווחה בגיל המבוגר.

המחקר הנוכחי לא הוכיח קשר ישיר בין הפעילות הבלתי-פורמאלית לרווחה סובייקטיבית. עם זאת, נמצאה השפעה לא ישירה של פן זה של פעילות, דרך השפעתו הניכרת על המשתנה המתווך, תחושת בדידות. משתנה איכותי זה שולב במחקר לנוכח הביקורת שהועלתה בספרות בנוגע להתמקדות היתרה בהיבט האובייקטיבי של הפעלתנות (תדירותה), ומנגד תשומת-לב מועטה מדי שהוקדשה להיבטים איכותניים יותר של פעילות בקרב קשישים .

ממצאי מחקר זה מהווים במידה רבה רפליקציה לממצאי שני מחקרים קודמים, ששילבו את המישור הסובייקטיבי של אינטגרציה . כמו כן, המחקר הנוכחי מהווה עדות אמפירית למרכזיותה של תחושת הבדידות בגיל המבוגר. בעשותו כן הוא מצטרף למעשה לכר מחקרי נרחב שהצביע על הקשר בין בדידות לבריאות פיזית ובינה לבין המצב הנפשי, כדוגמת תסמינים של דיכאון .לממצא זה השלכות משמעותיות לפרקטיקה כמו גם למחקר עתידי. עידוד השתלבותם של קשישים בפעילויות במסגרת מרכזי יום או מועדונים חברתיים נעשה לעיתים תכופות מצידם של אנשי מקצוע ובני-משפחה. מחקר דה מצביע על הצורך להפחית תחושות של בדידות על מנת "להרוויח" רווחה. יש מקום לבחון כל העת האם מטרה זו מושגת במסגרת אותן פעילויות. בהתאמה חשוב לערוך מחקרי הערכה שישלבו מימד זה בתוכם, כלומר יעריכו את מידת הבדידות של כל קשיש בעת הצטרפותו למסגרת ויבדקו מימד זה לפרקים.

היבט נוסף הדורש התייחסות והסבר הינו העדות לקשר שלילי בין פעילות גופנית לרווחה אישית. בנושא זה יש להדגיש, ראשית כל, כי במודל המחקרי נערך פיקוח על המצב הבריאותי, ועל כן עמדה למעשה לבחינה השפעתה של הפעילות הגופנית עצמה, ולא השאלה באיזה אופן עשייה של סוג פעילות זה משקפת למעשה בריאות טובה. הספרות המחקרית הענפה בתחום מציגה תמימות דעים ביחס לתרומתה של הפעילות הגופנית במישור הגופני והתפקודי. עם זאת, בחינת הקשר בין עשיית פעילות גופנית לשיפור במצב הפסיכולוגי לא העלתה ממצאים אחידים. לצד מחקרים שהציגו תרומה חיובית היו מחקרים שבהם לא נצפתה השפעה לפן פעילות זה .

ממצאי המחקר הנוכחי מצביעים על קשר שלילי בין פעילות גופנית לרווחה הסובייקטיבית. הסבר אפשרי לכך ניתן למצוא ב"תיאורית הגאות" The Flow Theory)). על-פי התיאוריה, פעילויות נתפסות כמהנות רק כאשר האתגר תואם את רמת המיומנות של האדם. אם הפעילות קלה מדי, עלול להתעורר שעמום, ולחלופין אם היא קשה מדי, עלולה להתעורר חרדה. כאשר מיומנות האדם והאתגר הטמון במשימה שקולים, התוצאה היא חוויית גאות flow)) מהנה. על-פי תפיסה זו, כדי להישאר בתחושה הזו יש להגדיל את מורכבות הפעילות על-ידי פיתוח מיומנויות חדשות והצבת אתגרים חדשים . על-פי תיאוריה זו, אם כן, בפעילות גופנית קיים הפוטנציאל לחוות חוויה מהנה שמגבירה תחושת אושר, אולם כדי להמשיך לחוות תחושות חיוביות אלו לאורך זמן, יש צורך להציב אתגרים חרשים ובעקבות זאת לשפר את המיומנות. בגיל הזיקנה, גם כאשר מצב הבריאות תקין, היכולת לשפר את המיומנויות הגופניות קטנה בהשוואה לגיל צעיר יותר. לכן עשוי להתרחש אחד משני התסריטים הבאים: הצבת אתגרים חדשים מחד גיסא וחוסר יכולת להתאים את המיומנות לרמה החדשה מאידך גיסא עלולים להוביל לתחושות של חרדה או תסכול. מנגד אי-הצבת יעדים ואתגרים חדשים עלולה להוביל לשעמום. שני התסריטים מובילים בסופו של דבר לפגיעה אפשרית בשביעות הרצון.

למחקר הנוכחי מספר מגבלות שיש לתת עליהן את הדעת בעת פירוש הממצאים. ראשית, במסגרת המחקר נבחן מודל אפשרי אחד שבאמצעותו תורמת הפעלתנות לרווחה בגיל המבוגר. למרות שמודל זה הוצע לאור הספרות המחקרית והעיונית, יש מקום לבחון מודלים נוספים, כדוגמת מודל שמציב את הפעלתנות כמתווכת בקשר בין תחושת בדידות לרווחה סובייקטיבית. בנוסף לכך, המחקר הנוכחי ערך ניתוח משני של נתוני סקר בקרב בני שישים ומעלה אשר לא היה מכוון לבדיקת הקשר בין פעילות לרווחה. לכן למרות שמחקר זה נתרם רבות מההיקף ומההטרוגניות של הסקר, החיסרון בכך טמון באי-בחירת השאלות שמדדו פעילות ובעיקר את תחושת הבדידות. תחושת הבדידות נמדדה כאמור באמצעות שאלה בודדת אשר כללה את המונח "בדידות" באופן מפורש. הטענה הרווחת בספרות היא כי המונח "בדידות" הוא בעל קונוטציה חברתית שלילית, ולכן שימוש בו כחלק מהשאלה יניב דיווח חסר. אי לכך יש מקום לבצע מחקרים נוספים אשר יערכו, בין היתר, השוואות בין מודלים חלופיים וישתמשו ככלי מדידה נוספים. כך תקודם ההבנה לגבי הקשר האמור בין פעלתנות לתחושת רווחה בגיל הזיקנה ולגבי התפקיד שהבדידות ממלאת בו.

מסקנות

ממצאי המחקר הנוכחי בחלקם עולים בקנה אחד עם מחקרים קודמים ובחלקם מצביעים על כיוונים חדשים בקשר שבין פעילות לתחושת רווחה בתקופת החיים המאוחרת. לפעילות, במיוחד מהסוג הבלתי-פורמאלי, יש היכולת לתרום לתחושת רווחה של האדם המבוגר אם רק תפיג תחושות של בדידות. חוויית בדידות נמצאה כחוויה מרכזית בכינון רווחה אישית. יחד עם זאת, לפעילות יש גם פוטנציאל לפגוע בתחושת שביעות הרצון, כפי שנמצא במחקר הנוכחי לגבי פעילות גופנית, ועל כן אין לראות את הקשר החיובי בין פעלתנות לרווחה כמובן מאליו.

על הכותב

דנחי דוד- יועץ גרונטולוגי מקצועי לגיל הזהב

במשך 20 השנים האחרונות, דנחי דוד, מלווה, מייעץ ומנחה קשישים ובני משפחותיהם בנקודה הקריטית ביותר בחייהם. דוד מומחה באיתור בתי אבות או דיור מוגן בהתאמה מדוייקת ואישית לקשיש ולמשפחתו להמשך קריאה…