מי מטפל בקשיש לאחר שבץ מוחי- האם באמת בבית הכי טוב? סקירה מקיפה!

להלן מאמר מענין למדי בכותרת המטפלים העיקריים בקשישים לאחר שבץ מוחי : השלכות הטיפול על המטפלים וההבדלים במתן הטיפול בין המינים שפורסם בכתב העת "גרונטולוגיה" אשר ראיתי לנכון לפרסמו באתר שלי על רקע הנסיון המצטבר ומצוקת העומס של המשפחות עמם אני נפגש במהלך שירותי אותם.

יש לי מספר הערות למאמר:

  1.        המאמר אינו מבחין בין אוכלוסיה דתית לבין אוכלוסיה שאינה דתית,לטוב ולרע,לדעתי חשוב להכיר את המנגנונים הפועלים בציבור הדתי אשר חווה את החוויות המתוארות במאמר המרתק שלהלן.
  2.        המאמר מבחין בצורה ברורה בין אירוע מוחי לבין למשל אירוע דימנטי (דימנציה או שיטיון בעברית) ומסקנתו הינה בעיקר שהאירוע המוחי הוא קשה יותר מבחינת ההתמודדות מהאירוע הדימנטי. המאמר אינו מתיחס לאירוע אשר כולל הן אירוע מוחי והן דימנטי.
  3.         פרט לכך אני סבור שהאירוע הדימנטי כשלעצמו הינו קשה יותר לעתים מהאירוע המוחי היות שמחלת אלצהיימר לדוגמא, מתקדמת לעתים בצורה פתאומית וגלית ואינה צפויה כל כך כפי שמצויין במאמר ומותירה את המטפלים בפני אותן חוויות קשות של האירוע המוחי .

ישנם כאלה העוסקים במקצוע הזיקנה אשר מנפנפים בדגל הסלוגן ש"בבית הכי טוב" למטופל. לאחר קריאת מאמר זה סבורני שמי שמעיין בו היטב יבין שסלוגן זה אינו נכון בחלק ניכר מהמקרים ,כי לא ניתן להפוך את הבית לבית סיעודי ולמלא למטופל הסיעודי או הסובל משיטיון (דמנציה) את כל צרכיו הרפואיים והסיעודיים. אולם נושא זה מצריך מאמר מיוחד שאולי נתיחס בהמשך הזמן. מי שמעונין יכול לשמוע את הראיון המשודר ששודר ברשת מורשת ובו התיחסתי לנושא "בבית הכי טוב". ניתן לאתר את הראיון בדף של "יד לקשיש בתקשורת" באתר שלי www.yad-lakashish.co.il.

המטפלים העיקריים בקשישים (סיעודים או תשושי נפש) לאחר שבץ מוחי

סקירת ספרות

  1. תוכנית מוסמך בגרונטולוגיה, המחלקה לסוציולוגיה של הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון
  2. המחלקה לסוציולוגיה של הבריאות והמרכז הרב-תחומי לחקר הזיקנה, אוניברסיטת בן גוריון

אירוע מוחי (שבץ) הוא גורם התמותה השלישי בשכיחותו בישראל ואחד ממצבי החולי הכרוניים המגבילים ביותר בקרב אוכלוסיית המבוגרים. האירוע מתרחש בפתאומיות, ללא הכנה מוקדמת, ובמקרים רבים יוצר כאוס מוחלט בחיי החולה ובני משפחתו שהופכים למטפלים לא פורמאליים.

משימות הטיפול בחולה המוגבל מציבות את המטפלים בסיטואציה מורכבת, תובענית וארוכת טווח, החושפת אותם ללחצים פיזיים, רגשיים, חברתיים וכלכליים רבים. ללחצים אלו השפעה שלילית על איכות חייהם של המטפלים ועל בריאותם הגופנית והנפשית. אצל מטפל זקן, הכוחות הפיזיים והנפשיים כבר אינם כשהיו, והשלכות הטיפול בחולה חמורות במיוחד.

בעבודה זו נסקרו שלושים ותשעה מאמרים, שפורסמו בין השנים 1989 ל- 2006. מטרות סקירת הספרות:

  1.  לבחון את השלכות הטיפול על המטפלים העיקריים בקשישים לאחר אירוע מוחי .
  2.  לבחון הבדלים בין המינים במשימות הטיפול ובהשלכותיו.

הממצאים העיקריים העולים מסקירת הספרות הם:

  1.  לטיפול בחולה לאחר אירוע מוחי יש השלכות על המטפלים בהיבט הפיזי, הנפשי, החברתי והכלכלי .
  2.  עיקר הטיפול בחולה מתבצע על-ידי נשים (בת הזוג של החולה או בנותיו), והשלכות הטיפול אצלן חמורות יותר מאשר אצל גברים.

על מערכות הבריאות והרווחה מוטלת האחריות לזהות את המטפלים הנמצאים בסיכון ולפתח תוכניות תמיכה והתערבות במטרה לצמצם אצלם את ההשלכות השליליות של הטיפול. צמצום זה יתבטא במתן טיפול יעיל יותר לחולה אשר יסייע בתהליך שיקומו של החולה ובעיכוב העברתו למוסד ואף יקטין את העומס המוטל על מערכת הבריאות.

אירוע מוחי – מבוא

אירוע מוחי הוא אחת המחלות השכיחות והמגבילות ביותר בקרב אוכלוסיית המבוגרים.

לאירוע השלכות רבות על החולה ועל בני משפחתו, אשר בהרף עין נאלצים להסתגל למצב חדש ולשמש כמטפלים בלתי-פורמאליים. לטיפול בלתי-פורמאלי בחולים לאחר אירוע מוחי יש השלכות שליליות על המטפלים מבחינה פיזית, נפשית, כלכלית וחברתית. השלכות אלו תלויות במשתנים רבים, ביניהם מאפייני הטיפול, מאפיינים אישיים של החולים והמטפלים ומאפיינים של הקשר שבין החולים למטפלים.

    ראוי להדגיש את ההבדל בין אירוע מוחי לבין מחלות קשות אחרות, כגון אלצהיימר או ניוון שרירים. על פי רוב, במחלת אלצהיימר או בניוון שרירים, לאחר האבחון הראשוני, מהלך המחלה והפרוגנוזה השיקומית ידועים. ברוב המקרים, חלה הידרדרות מתמדת בתפקודו הפיזי ו/או הקוגניטיבי של החולה עד לתלות מוחלטת שלו בסביבתו, ולמוות. לעומת זאת, אצל חולים לאחר אירוע מוחי, מהלך המחלה והפרוגנוזה השיקומית לא תמיד ברורים לצוות המטפל, בייחוד אם מדובר בחולים זקנים הסובלים ממחלות רבות נוספות. בשל כך, גם יכולת הצוות הרפואי לחלוק מידע עם בני המשפחה ולשתפם בפרוגנוזה השיקומית הינה מוגבלת. הבדלים אלה בין המחלות משפיעים על אופן תפיסת המחלה על ידי המטפלים העיקריים ועל תוצאות תהליך ההתמודדות עמה ברמה הפיזית, הנפשית, הכלכלית והחברתית. חוסר הוודאות ביחס לבאות והחשש התמידי מאירוע מוחי נוסף ו/או מהידרדרות פיזית מיידית של החולה מוסיפים רבות לעומס וללחץ הנפשי הקיים ממילא בשל המחלה ומותירים למעשה את המשפחה במצב של חרדה מתמשכת המגבילה את יכולתם לתכנן או להיערך לטווח ארוך.

הבנה טובה יותר של מאפייני המחלה הייחודיים והשפעתם על השלכות הטיפול אצל מטפלים בחולים קשישים תאפשר לבנות תוכניות התערבות במטרה לצמצם את רמת העומס הנתפס ואת ההשלכות השליליות של הטיפול. צמצום זה יתבטא בחיזוק יכולת התמודדות של המטפל ובמתן טיפול יעיל יותר לחולה אשר יסייע בתהליך שיקומו ואולי אף ימנע את העברתו למוסד. צמצום זה עשוי גם להקטין את העומס המוטל על מערכת הבריאות.

אירוע מוחי CVA) Cerebal Vascular Accudent)

אירוע מוחי (שבץ) הוא אחת הפתולגיות המוכרות יותר, ועם זאת, הפחות מובנות. זהו מצב של הפרעה פתאומית באחד או יותר מתפקודי הגוף המתרחשת בעקבות אי-סדירות באספקת הדם למוח ולחלקיו . האירוע המוחי מתרחש בפתאומיות וללא הכנה מוקדמת. בבת אחת האדם מוצא את עצמו במצב חדש שהשלכותיו אינן ידועות, והוא משפיע עליו ועל הסובבים אותו .

נהוג להבחין בין שני סוגי שבץ עיקריים:

  1. האחד הוא השבץ האיסכמי, המהווה כ80%-75%- מכלל מקרי השבץ. סוג זה קשור לחסימת כלי-דם הגורמת להפרעה בזרימת הדם ובאספקת החמצן לאזורים מסוימים במוח.
  2. הסוג השני הוא השבץ ההמורגי, סוג נדיר יותר המהווה כ15%- 20%- מכלל האירועים. סוג זה של שבץ מתרחש בעקבות קרע או מפרצת (התרחבות) בדופן כלי-דם המובילים לדימום בתוך רקמת המוח או בין קרומי המוח.

בשני הסוגים משובשת אספקת הדם לאזורים שמסביב למיקום הפגיעה במות. המוח ותאיו רגישים מאוד לכל הפרעה, ואי-אספקת החמצן עלולה לגרום לנזק בלתי-הפיך עקב מוות של התאים הסמוכים. למוח יש מערכת שמטרתה להבטיח במצב תקין אספקת דם שוטפת בלחץ מתאים. כשמערכת זו נפגעת, הביטוי הקליני יכול לנוע מהפרעה קלה עד לאובדן מוחלט בתפקוד החלקים שנפגעו עקב אי-אספקת החמצן. האירוע מתבטא בתסמינים נוירולוגיים הנמשכים למעלה מ-24 שעות ולעיתים מובילים למוות. הנזק יכול להתבטא בקשת רחבה של תסמינים, ליקויים ומוגבלויות בהתאם לגודל הנזק ולמיקום הפגיעה. התסמינים והליקויים עשויים להיות מוטוריים, תחושתיים וקוגניטיביים . על-פי-רוב ניכרים התסמינים בצד הקונטרה-לטרלי למיקום הפגיעה.

 היארעות השבץ בעולם הינה 2.5-2 מקרים בשנה לאלף איש , ובישראל כ15,000- איש בשנה. השבץ הוא גורם התמותה השלישי בשכיחותו בארצות הברית ובישראל . בכל שנה נפטרים בעולם כ-4.5-מיליון איש עקב אירוע מוחי, ובישראל כ-2,500 איש . שכיחות המחלה עולה עם הגיל – כאחוז אחד מבני 65 ומעלה עוברים אירוע מוחי, וכ-75% מהאירועים מופיעים בפעם הראשונה בגיל זה. לאחר גיל 55, כל 10 שנים אחוז האירועים גדל יותר מפי 2 בקרב גברים ונשים. אחד מכל ארבעה גברים ואחת מכל חמש נשים מעל גיל 45 יעברו אירוע מוחי אחד עד גיל 85. מחקרים מדווחים כי הסיכון להישנות אירוע מוחי לאחר 5 שנים נע בין 15%- 40% .כ-4 מתוך כל 5 משפחות יחוו לפחות אירוע מוחי אחד אצל אחד מבני המשפחה .

שלושת השבועות הראשונים לאחר האירוע הם הזמן שבו מתרחש תהליך של החלמה מהירה, אולם תקופה זו היא גם פרק זמן קריטי שבו קורים רוב מקרי המוות. אצל רוב החולים עיקר ההחלמה מתרחשת לאחר שלושה חודשים. במחקרם של סטון ועמיתיו , נמצא כי שישה חודשים לאחר אירוע מוחי, כ-20% מהחולים נפטרים, 50% הם עצמאיים ו-30% מתקשים בביצוע פעילויות יומיומיות כגון רחצה ואכילה . בספרות קיימת הבחנה בין השלב האקוטי שלאחר האירוע המוחי – בדרך כלל החודש הראשון – לבין השלב הכרוני – בדרך כלל לאחר שנה. יותר מ-60% מהחולים השורדים את האירוע נותרים עם פגיעה נוירולוגית כלשהי הגורמת למגוון מגבלות בתפקוד ומחייבת טיפול אינטנסיבי יום-יומי .הטיפול ניתן על-פי רוב בידי המטפלים הלא-פורמאליים, רובם בני משפחתו של החולה.

השפעת הטיפול בחולה שעבר אירוע מוחי על המטפלים (Caregiving outcomes)

התרחשותו של אירוע מוחי משפיעה באופנים רבים ושונים על האדם שחווה אותו ועל המטפלים בו. כאשר קרוב משפחה חווה מחלה או אירוע המציבים איום על חייו או יכולותיו, ומתעוררים צרכים חדשים של תלות, הדבר הופך לאירוע משמעותי עבור כל בני המשפחה .למערכת המשפחתית בכלל ולמטפלים העיקריים בפרט יש חשיבות עצומה במתן התמיכה לחולה, ובמיוחד בזיקנה, שבה מתרחשים אובדנים בלתי הפיכים במישורים רבים של החיים. תרומתה של המערכת המשפחתית נמצאה קשורה לשיעור תמותה נמוך בקרב החולים, לשכיחות פחותה של אשפוזים חוזרים, להפחתה במיסוד, לניצול יעיל של שירותים רפואיים ולחיסכון במשאבים כלכליים.

           רוב החולים השבים לביתם לאחר אשפוז בבית חולים, נסמכים על בני המשפחה שישמשו להם מטפלים ויסייעו להם בקשייהם השונים. ברוב המקרים המעמסה מוטלת ללא התרעה מוקדמת, ובני המשפחה כלל אינם ערוכים למצב החדש ולתפקיד המורכב והתובעני לאין שיעור הנכפים עליהם. המטפלים העיקריים מוצאים את עצמם בסיטואציה שבה עליהם לספק טיפול אינטנסיבי וארוך טווח. עליהם ללמוד להתמודד עם שינויים אישיותיים, פיזיים, קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים אצל החולה וכן ללמוד לחיות עם מגבלותיו ולטפל בו. כתוצאה מכך, הם נחשפים לקשיים ונדרשים להתמודדויות בתחומים הפיזי, הרגשי, החברתי והכלכלי .

ראוי להתייחס לגילם של המטפלים העיקריים, שכן למעשה אחוז גבוה מהחולים הם קשישים, ועל כן גם המטפלים בהם נמצאים בגיל מתקדם. חלקם חולים בעצמם או בעלי מוגבלויות גופניות או נפשיות משמעותיות, וחסרי כלים ומיומנויות הנדרשים לשם מתן טיפול מתאים. עבור חלקם הטיפול בחולה אינו העיסוק היחיד, ובד בבד עליהם להמשיך בתפקידים ובמשימות נוספים בחייהם, כגון עבודה וקשרים משפחתיים וחברתיים. האירוע עלול להיות כאוטי ומבלבל במידה כזו, שהוא משפיע על כל אורחות החיים של בני המשפחה ומוביל לשינויים במערכות היחסים ובחלוקת התפקידים בין חבריה לעיתים נאלצים המטפלים אף לשאת בעול תפקידיהם הקודמים של החולים כאשר הם אינם יכולים לבצעם עוד .

זאת ועוד, בעשור האחרון, עקב קיצוצים ושינויים ארגוניים במערכת הבריאות, קיימת נטייה להמעיט בימי אשפוז ולהעביר טיפולים למרפאות חון ולמרפאות הקהילה. נטיה זו של הממסד הרפואי מגדילה את הנטל שיש ממילא על המטפלים הלא-פורמאליים. היא מפחיתה את המיסוד ומובילה לשחרור מוקדם של עד כ-80% מהחולים  .

            הטיפול האינטנסיבי הניתן לבן משפחה חולה מתבטא אצל המטפלים בתחושת עומס ובהשלכות בריאותיות, חברתיות וכלכליות.

תחושת העומס אצל המטפלים

תחושת העומס (burden) אצל המטפלים העיקריים מתוארת בהרחבה בספרות כתחושות לחץ ומתח הנובעות מן הטיפול היומיומי האינטנסיבי והדאגה לקשיש המוגבל. ניתן למצוא בספרות גישות שונות ביחס לתחושת העומס. גישה אחת מתייחסת לתחושת העומס כאל אוסף גורמי הלחץ המוטלים על המטפלים העיקריים, וביניהם הבעיות הפיזיות, הפסיכולוגיות, הרגשיות, החברתיות והכלכליות שאיתן עליהם להתמודד. גישה אחרת מבחינה בין תחושת עומס אובייקטיבית לבין תחושת עומס סובייקטיבית. תחושת עומס אובייקטיבית משקפת את מידת ההפרעה הנגרמת לחיי המשפחה ואת השינויים המתרחשים בה בעקבות מתן הטיפול לחולה הקשיש, וכוללת למשל קשיים כלכליים וחברתיים ושינויים במערך התפקידים המשפחתי. לעומת זאת, תחושת עומס סובייקטיבית משקפת את תגובת המטפל למצב הטיפולי והיא כוללת תחושות של בושה, עומס יתר, טינה ובידוד חברתי המלווים את הטיפול. גישה נוספת מתייחסת לתחושת העומס מזווית קלינית ומתמקדת בקשר שבין תחושת העומס לבין תסמינים פסיכולוגיים כגון: דיכאון, חרדה ורווחה פסיכולוגית.

בספרות נמצאו מספר גורמים המנבאים את תחושת העומס, האובייקטיבית או הסובייקטיבית, לאחר האירוע המוחי, והם: גיל מבוגר של המטפל, מין המטפל (מטפלות יותר ממטפלים), ירידה ביכולת התפקודית והקוגניטיבית של החולה, מיעוט קיומן של מערכות תמיכה ותחושות החרדה של המטפל ושל החולה. לתחושת העומס השלכות שונות על בריאותו הפיזית והנפשית של המטפל.

השלכות בריאותיות

מחקרים העוסקים בהשלכות הטיפול על בריאותו של המטפל מבחינים בין שני מימדים של בריאות: נפשית ופיזית. מתקרים שונים מעידים כי בקרב המטפלים העיקריים מתעוררות תגובות פיזיות ונפשיות הנובעות מן המצב החדש ובאות לידי ביטוי כבר משלב האשפוז והשיבה הביתה. בסקירת ספרות שערכו לואו, פיין ורודריק מדווח כי רוב המחקרים מתמקדים בהשלכות הנפשיות של הטיפול על המטפלים. התגובות הפיזיות המתוארות הן עלייה בשכיחותם של תסמינים פיזיים, בעיות בשינה ואף עלייה בסיכון לתמותה. התגובות הנפשיות המתוארות הן עלייה בתסמינים של דיכאון, חרדה, פחד, תסכול, חוסר סבלנות, אשמה וכעס, דבר שעלול להוביל לצמצום ואף להפסקת מתן הטיפול . מבין התגובות הנפשיות שתוארו לעיל, השכיחה ביותר אצל המטפלים העיקריים הינה דיכאון. שכיחות הופעת הדיכאון בקרב המטפלים העיקריים נעה בין 34% ל-52%, והיא נפוצה בעיקר בקרב בן הזוג של החולה המטפל בו . הופעת סימני דיכאון שכיחה בקרב בני המשפחה המטפלים כבר מן השלב האקוטי שלאחר האירוע, שבו הם נמצאים בשלב הפרידה מן השגרה שהיתה מוכרת להם עד כה. ועד כ-5-3 שנים לאחר ההתרחשות. בשלב האקוטי שלאחר האירוע, המנבא העיקרי לדיכאון הינו הדאגה לעתיד, ההתמודדות עם הלא-נודע והלא-מוכר והקושי בפתירת בעיות ובקבלת החלטות הנוגעות לטיפול . בשלב זה נוטים המטפלים לחשוש מהישנות האירוע או מסיבוכים רפואיים נוספים, העלולים להוביל להגברת הנטל המוטל עליהם . מנבאים נרספים לדיכאון בקרב המטפלים העיקריים הינם: מיעוט קשרים משפחתיים ו/או חברתיים, בריאות ירודה של המטפל העיקרי, ריבוי ליקויים פיזיים, קוגניטיביים והתנהגותיים אצל החולה והופעת חסמיני דיכאון אצל החולה. קינג ועמיתיו מצאו שהופעת סימני דיכאון אצל המטפל העיקרי בשלב האקוטי שלאחר האירוע הינה גורם מנבא לדיכאון בשלבים מאוחרים יותר. כמו כן נמצא קשר ישיר בין חומרת האירוע לדיכאון. ככל שהאירוע חמור יותר, רבים יותר סימני הדיכאון. בנוסף לכך, להופעת תסמיני דיכאון בקרב המטפלים העיקריים בשלב זה יש קשר לאיכות טיפול נמוכה יותר בחולים.

השלכות חברתיות, כלכליות ותעסוקתיות

על המטפלים העיקריים מוטלות משימות טיפול מורכבות ומגוונות אשר מתחלקות לשתי קטגוריות עיקריות:

  1.  משימות הטיפול הפיזיות והרגשיות, כדוגמת סיוע בתפקודים הבסיסיים של החולה ומתן תמיכה לחולה בתהליך ההסתגלות למצב החדש ולשינוי ביכולות התפקודיות.
  2.  משימות הטיפול הרפואי, כדוגמת מתן תרופות וביצוע פעולות רפואיות נוספות.

משימות טיפול אלו מתנהלות בכל שעות היממה, ולכן גורמות לצמצום מידת פעילותם החברתית של המטפלים העיקריים. אלה נאלצים להפחית קשרי הידידות, החברות והמשפחה שהם מקיימים ולעיתים אף לוותר

עליהם. ידוע שיש קשר חיובי בין תמיכה חברתית ומשפחתית לבין יכולת ההתמודדות של המטפלים עם משימות הטיפול וכן רווחתם החברתית. זאת ועוד, לעיתים נאלצים המטפלים העיקריים לשנות את תנאי עבודתם, דבר הכרוך בהפחתת שעות עבודה ואחוזי משרה, ובשל כך אף להימצא בסכנת פיטורים או התפטרות. כ-25% מן המטפלים נאלצים לעזוב את מקום עבודתם ולהתמסר למשימת הטיפול, ההופכת למשימתם החשובה ביותר. הפגיעה בעבודתו של המטפל ובמקור פרנסתו עלולה להוביל לקשיים כלכליים, ואלה אכן מתגלים בקרב מרבית המשפחות המתמודדות עם סיטואציה מעין זו, בעיקר בקרב משפחותיהם של גמלאים, שלהם יש קשיים כלכליים רבים מלכתחילה עקב מעמדם הכלכלי

המשתנים המשפיעים על יכולת  ההתמודדות

מחקרים רבים בדקו מהם המשתנים המשפיעים על התפתחות התסמינים והתגובות השונות, ועל יכולת ההתמודדות עימם בקרב המטפלים העיקריים של חולים לאחר אירוע מוחי. על פי ממצאי מחקרים אלה, המשתנים העיקריים שמשפיעים הינם :

  1.        מאפיינים דמוגרפיים של המטפל, וביניהם מין (לנשים יש קשיים ותסמינים רבים יותר מאשר לגברים).
  2.         גיל (חסמיני דיכאון נמצאו קשורים עם גיל מבוגר).
  3.         גזע (מטפלים לבנים מתאפיינים בקשיים רבים יותר לעומת מטפלים שאינם לבנים).
  4.        הכנסה (לבעלי הכנסה נמוכה קשיים רבים יותר בהשוואה לבעלי הכנסה גבוהה).
  5.         טיב מערכת היחסים עם החולה (ככל שמערכת היחסים עם החולה לפני האירוע טובה יותר, כך חשים המטפלים פחות קשיים) .
  6.         מידת התמיכה החברתית וחומרת הליקויים שבעקבות האירוע.

מספר מחקרים מצאו כי תפקוד קוגניטיבי לקוי והתנהגויות אבנורמליות רבות ומורכבות של החולה, יותר מאשר ליקויים פיזיים של החולה, מנבאים באופן משמעותי הופעת ליקויים נפשיים רבים יותר בקרב המטפלים . במקרים אלה מדווחים המטפלים העיקריים על רגשות של בדידות, טינה ואשמה, אשר אינם מופיעים אצל המטפלים בחולים הסובלים מליקוי פיזי בלבד . יש לציין שבמחקרים אחרים נמצאו גם תוצאות הפוכות, לפיהן ליקויים פיזיים מעוררים אצל המטפלים קושי וחשש מהידרדרות נוספת של החולה שעלולה להתרחש ולפגוע ביכולתם להמשיך בתפקידם. ראוי לציין כי למרות הקשיים והמכשולים שתוארו, רבים מן המטפלים מעידים שחווית הטיפול מתבטאת גם בתחושות חיוביות, כגון תחושת סיפוק מהטיפול הניתן לחולה ומהיכולת לקבל החלטות, ומציינים כי לעיתים הטיפול אף משפר את מערכת היחסים שלהם עם החולה. עוד מעידים מטפלים עיקריים כי למרות הנטל העצום המוטל עליהם, הם בעלי נכונות ליטול לידיהם את מחויבות הטיפול ובעלי רצון ושאיפה להמשיך בתפקידם לדאוג ולתמוך בקרוב משפחתם המוגבל

לאופן תפיסתם של המטפלים את האירוע, את השלכותיו ואת סיכויי ההחלמה ממנו, וכן למשמעות ולפירוש שהם נותנים לסיטואציה הטיפולית יש השפעה רבה על יכולת התמודדותם עם האירוע. מטפלים בעלי יכולת התמודדת טובה עם מצבים כאלה נוטים להתייחס למשימת הטיפול כאל אתגר ולא כאל נטל. הם נוטים להאמין ביכולתם למצוא את המשאבים הנכונים כדי להתמודד עם המצב החדש והלא-מוכר. לכך יש השפעה על איכות חייהם. מטפלים המתאפיינים בגישה וביכולת הסתכלות אופטימית מדווחים על איכות חיים טובה יותר בהשוואה למטפלים פסימיים . מחקרים רבים מצאו כי בכוחה של התמיכה הפורמלית לעודד את התפתחותה של גישה אופטימית המשמשת בלם נגד נטייתם של המטפלים העיקריים לפתח דיכאון כבר מן השלב הראשוני שלאחר האירוע. אופטימיות ותקווה הינן מרכיבים חשובים מאוד המנבאים יכולת תפקודית טובה יותר, עלייה ביכולת ההתמודדות ושיפור באיכות החיים . זאת ועוד, מחקרים מראים כי לתמיכה רגשית (יכולת לחלוק את הקשיים והמצוקות), תמיכה אינפורמטיבית (מתן מידע ושיתוף בקבלת החלטות) ותמיכה מעשית (קבלת עזרים רפואיים והכשרה לשלוט בהתערבויות רפואיות)

המתקבלות מצוות הטיפול הפורמלי יש חשיבות רבה עבור החולה ובני משפחתו. אולם מיילי-ויסר ועמיתיה  מדווחים שכרבע מבני הזוג של חולים לאחר אירוע מוחי הביעו אי-שביעות רצון ממידת התמיכה שהעניק להם הצוות הרפואי במהלך שהיית בן זוגם באשפוז. לסיכום, לצוות הרפואי חשיבות רבה במתן תמיכה ובמזעור הפגיעה הרגשית הנגרמת אצל המטפלים בשל עומס הטיפול . כאשר ההתמודדות עם תוצאות האירוע המוחי של קרוב משפחה נעשית בהיעדר תמיכה והדרכה מתאימים, ההתמודדות עשויה להיות קשה מאוד עקב הדרישות והמגבלות הרבות הכרוכות בה. ללא תמיכה נמצא בן המשפחה המטפל בסיכון אף לבריאותו שלו.

המאפיינים העיקריים של המטפלים

רבים מן הקשישים שבים לביתם לאחר התאוששותם הראשונית מן האירוע המוחי וזקוקים להרבה עזרה ותמיכה. מחקרים מדווחים שעזרה זו ניתנת לרוב בידי מטפל עיקרי אחד וכמה מטפלים משניים.

בן הזוג כמטפל עיקרי

תפקיד המטפל העיקרי מבוצע על-פי-רוב בידי בן הזוג של הקשיש המוגבל, בשל המגורים המשותפים, זמינות המסייע, תחושה החובה למלא את התפקיד ותחושות החיבה והאהבה המלוות את זוגיותם. זאת גם כאשר קיימת עזרה פורמלית זמינה. כ-61% מן בן הזוג של החולה הוא המטפל העיקרי . לבן הזוג תפקיד חשוב בתהליך הסתגלותו של החולה להשלכות האירוע ובתהליך השיקום. בן הזוג הוא מקור לתמיכה מעשית ורגשית, ולמעשה יכולתם של החולים לחיות באופן עצמאי ככל האפשר מותנית לעיתים קרובות בתמיכה זו. בן הזוג מספק לחולה טיפול מקיף המאפשר את הישארותו בבית לאורך זמן ממושך יותר ומעכב את העברתו למוסד .

                        חוקרים טוענים כי טיפול בבן הזוג הקשיש הוא תהליך טבעי המתפתח ממילא בגיל הזיקנה עקב ההידרדרות במצב הפיזי, והתפתחותם של קשיים ומוגבלויות שונים הנובעים מהגיל. תהליך זה מתפתח בהדרגה ובסביבה המוכרת למטפל, דבר המחדד את טבעיות התהליך. אך שלא כמו תהליכי הזדקנות הדרגתיים, האירוע המוחי הינו פתאומי ולא צפוי וגורם לשינוי חד ביכולת התפקוד של החולה. לאירוע זה יש השפעה על מערכת היחסים הזוגית. בני הזוג המטפלים נוטלים על עצמם תפקידים חדשים במערכת יחסים חדשה של מטפל-חולה, מצב היוצר קשיים ולחצים רבים. המטפלים חשים למעשה שאיבדו את בן זוגם, את האדם שלו נישאו, שכן הם אינם יכולים עוד לסמוך עליו שיסייע להם בצרכיהם. לטיבה ולתוכנה של מערכת היחסים הזוגית הפרמורבידית יש השפעה על התחושות השליליות העולות בקרב בני הזוג המטפלים ועל האופן שבו יגיבו לליקויים השונים ולהפרעות של בן-הזוג המוגבל. ככל שמערכת היחסים הרגשית לפני האירוע טובה יותר, כך מידת הרגשות השליליים שיחווה בן הזוג המטפל תהיה נמוכה יותר  וכן הנטייה למיסוד תימצא נמוכה יותר.

בני הזוג המטפלים מעידים כי ליקויים קוגניטיביים והתנהגות אבנורמלית של החולה מעצימים את תחושת העומם והנטל יותר מאשר ליקויים פיזיים. במקרים שבהם החולה סובל מליקוי קוגניטיבי, בן הזוג המטפל חש כי למרות שבן זוגם נמצא עימם בגופו, הם איבדו למעשה את תמיכתו הנפשית והפיזית ואת מערכת היחסים שהתקיימה ביניהם במסגרת הנישואים. יתכן שכאשר הליקוי הינו פיזי בלבד, בן הזוג המוגבל עדיין מסוגל לספק תמיכה נפשית ולשמר את מערכת היחסים הקיימת .בן זוג הממלא תפקיד של מטפל עיקרי נמצא בסיכון גבוה יותר לחוות חסמיני דיכאון בהשוואה למטפל שאינו בן זוג, בעיקר בשלב האקוטי שלאחר האירוע המוחי, ובפרט כאשר בן זוגם הוא חולה מבוגר. ברג ועמיתיו בחנו את המשתנים המנבאים דיכאון אצל המטפל, ומצאו שהמשתנה החשוב ביותר בניבוי רמת הדיכאון הוא גיל החולה. מקור הדאגה העיקרי בקרב בני זוג המשמשים מטפלים עיקריים הינו אי-הבהירות לגבו הפרוגנוזה של האירוע והשפעתו על חיי היום-יום. לפיכך, בשלב מתן הפרוגנוזה, לצוות הרפואי יש תפקיד חשוב בתפיסת המטפל את האירוע, ולמידע שנמסר לבני הזוג יש השפעה מכרעת על ראיית העתיד ועל תפיסת תפקידם כמטפלים .

                        תחושות העומס והנטל שעליהן מדווחים רבים מבני הזוג משפיעות על איכות חייהם. נמצא שכ-80% מהם מדווחים על איכות חיים נמוכה, ופעמים רבות גם על הידרדרות בבריאות הנפשית ובבריאות הכללית. רייט ועמיתיו מציינים כי כ-44%מבני זוג בני 65 המתפקדים כמטפלים עיקריים מתארים את בריאותם הכללית כירודה ומייחסים זאת לתפקידם.

הילדים כמטפלים עיקריים

כאשר בן הזוג אינו זמין לתפקיד המטפל העיקרי, ימלאו תפקיד זה הילדים הבוגרים. כ-31% מן המבצעים תפקיד זה הינם ילדיהם של החולים. ילדים המתפקדים כמטפלים העיקריים נוטלים חלק גדול בטיפול בהוריהם המוגבלים ובעיקר באם המוגבלת. כאשר האם היא המוגבלת יהיו ילדיה מטפליה העיקריים, ולעומת זאת, כשהאב הוא המוגבל, בת זוגו היא זו שתעניק לו את מרב הטיפול, ולא הילדים . סביר להניח שלמבוגרים המתפקדים כמטפלים עיקריים של בני זוגם יש עלפי-רוב צרכים חברתיים שונים ומקורות שונים להיווצרות תחושות עומס ולחץ לעומת אלה של ילדים, כלות או חתנים המבצעים תפקיד זה. בעוד שבן הזוג של הקשיש שעבר אירוע מוחי גם הוא בדרך כלל מבוגר, אינו עובד וזקוק בעיקר לתמיכה חברתית ונפשית, מטפלים צעירים עמוסים יותר גם בנטל הטיפול במשפחתם הגרעינית ובצורך לצאת לעבוד. הם חשים תחושות עומס הנובעות מבעיות פיזיות וטכניות הכרוכות בטיפול ועל-כן זקוקים בעיקר לתמיכה מעשית .

הבדלים בין גברים ונשים במשימות הטיפול ובתוצאותיו

למשימות הטיפול השפעה בתחומים מגוונים וברמות שונות הן על גברים והן על נשים. בבחינת השפעות אלו ניתן להבחין בהבדלים הקיימים בין המינים כגישתם לתפקיד המטפל העיקרי ובהשפעת התפקיד עליהם. מחקרים רבים בדקו את ההבדלים בין גברים לנשים בביצוע התפקיד וביכולת ההתמודדות עמו והממצאים העולים מהם שונים ולעיתים אף סותרים. למרות שרוב המחקרים תומכים בנתונים שמובאים להלן, לפיהם ניכרים הבדלים בין המינים ישנם מחקרים שלא מצאו בהכרה הבדלים כאלה, ואחרים שמצאו ממצאים סותרים.

                        נשים נמצאו כבעלות סבירות גבוהה יותר מאשר גברים לשמש מטפלות לאדם מוגבל. כ75%-70% מן המטפלים העיקריים הם נשים. כמו כן נמצא שאצל גברים מטפלים הסיכוי להפסיק את מתן הטיפול לבנות זוגם גבוה יותר מזה של נשים המטפלות בבני זוגן .סיבה אפשרית לכך היא תהליך החיברות היוצר הגדרת תפקידים מסורתית שונה בין שני המינים אשר מובילה לנטייה גדולה יותר של נשים ליטול לידיהן את התפקיד ולקבל את האחריות ואת המעמסה הכרוכה בכך, לעומת גברים שהוכנו פחות למלא את תפקיד המטפל. במחקרם של כץ ועמיתיו  מועלים שני הסברים אפשריים למצב שבו גברים שנשותיהם חלו מעניקים פחות טיפול לבנות זוגן מאשר נשים שבעליהן חלו. האחד הוא יכולת היערכותם הנמוכה יותר של הגברים לתפקיד זה בהשוואה לנשים, כפי שצוין לעיל. הסבר שני הוא שהגברים מבוגרים יותר מבנות זוגן המוגבלות ולכן מוגבלים בעצמם ומתקשים במתן הטיפול. נמצא שבממוצע נשים מוגבלות מתגוררות עם בן זוג המבוגר מהן בשנה, לעומת גברים מוגבלים המתגוררים עם בנות זוג הצעירות מהן ב-4-6 שנים. כמו כן, גילו המבוגר של הבעל מוביל במקרים רבים גם למותו לפני האשה, ועל-כן רוב הנשים המוגבלות מתגוררות בגפן או עם ילדיהן, לעומת רוב הגברים המוגבלים המתגוררים עם בנות זוגן.

                        בקרב הילדים, תפקיד המטפל העיקרי מתבצע בדרך כלל בידי בנותיהם של החולים, כלותיהם ונכדותיהם .לעומתן, בנים נוטים לקחת על עצמם תפקיד של מטפלים משניים ולבצע תפקיד זה בהתאם לצורך ספציפי ולא על בסיס קבוע ואינטנסיבי. במקרים שבהם הבנים הם המטפלים העיקריים, הם זוכים לסיוע רב יותר מבנות זוגם לעומת העזרה שאותה מקבלות נשים מבעליהן. עוד נמצא כי יותר בנות מבנים מדווחות על החמרה במצבן הרגשי והנפשי עם הזמן ועל השפעה שלילית שיש למשימת הטיפול על עתידן ועל תוכניותיהן.

סוג הטיפול שנותנים שני המינים הוא תחום נוסף שבו נמצאו הבדלים. נמצא שנשים נוטות לדאוג יותר למטלות הבית השונות (כגון בישול וניקיון) ולמתן טיפול אישי לחולה המוגבל (כגון רחצה, הלבשה והאכלה). לעומת זאת, גברים נוטים לסייע יותר במשימות ארגוניות כגון הסעות וניהול הטיפול. גברים גם נוטים לבצע משימות טיפול שמציבות אותם בסיכון נמוך יותר להתפתחות תסמינים פסיכיאטריים בהשוואה לנשים .

הבדלים בין המינים נמצאו גם בתגובות וביכולת ההתמודדות עם תפקיד המטפל העיקרי. נשים סובלות מרמות לחץ גבוהות יותר מאשר גברים, ואף מדווחות על גורמי לחץ שונים מאלה של גברים. גברים מדווחים על לחץ הנובע ממקום העבודה, ואילו נשים מדווחות על לחץ הנובע מגורמים הקשורים לבריאותן. הן עלולות לפרש את הלחץ והמתח הכרוכים בטיפול כאי-עמידה בציפיות וכחוסר התאמה לתפקיד הנשי, ואף לחוש עקב כך רגשות אשמה, המתווספים לרגשות השליליים ולמתח והלחץ הקיימים בלאו הכי בשל עול הטיפול. הבדל נוסף בין המינים ניכר במידת ההשפעה על תחומי חיים אחרים, כגון חיי חברה ועבודה. נשים נוטות יותר מגברים להזניח את ענייני העבודה ולמקד את תשומת-ליבן בענייני הטיפול. בניגוד לגברים, הן נוטות לצאת מן העבודה מוקדם יותר כדי לבצע משימות הקשורות למתן הטיפול, להחסיר ימים ואף לוותר על עבודתן לגמרי . יתכן שהסיבה לכך היא שגברים חשים שהתפקיד הינו מנת חלקם מתוך בחירה, לעומת נשים חשות שנטילת תפקיד זה מצופה מהן על ידי החברה. נשים המתפקדות כמטפלות של אדם מוגבל נמצאות בסיכון גבוה יותר לסבול מבריאות פיזית ונפשית לקויה עקב עומס הטיפול. זאת בשל מתן טיפול ממושך יותר וביצוע מטלות טיפול רבות יותר עם מעט עזרה, בהשוואה לגברים מטפלים הנוטים יותר לחפש עזרה מעשית ממשפחה, מחברים וממערכות תמיכה פורמליות. מחקרים מדווחים שנשים נמצאות בסיכון גבוה יותר מגברים לסבול מדיכאון מג'ורי. בסקירתם של יי ושולץ על הבדלי המינים בין בני משפחה המשמשים מטפלים נמצאה נטייה גבוהה יותר של נשים שבני זוגן חולים לדווח על תסמינים דיכאוניים, בהשוואה לגברים שנשיהם חולות. יתכן שהבדלים אלה נובעים בעיקר מכך שנשים נוטות יותר מגברים לדווח על תחושת דיכאון ורגשות אחרים, ופחות מן ההבדל שבהשפעת הטיפול על שני המינים. תחושות נוספות הבולטות יותר בקרב נשים מטפלות לעומת גברים מטפלים הן מצוקה, חרדה, פרנויה ושביעות רצון נמוכה יותר מחייהן.

הבדל נוסף בין המינים נמצא בסגנון ההתמודדות. גברים נוטים להשתמש באסטרטגיות התמודדות המתמקדות בפתרון בעיות, לעומת נשים, הנוטות יותר להשתמש במנגנון של בריחה מההתמודדות. נשים מתמקדות בעיקר בפן הרגשי של הבעיה ונוטות להביע את רגשותיהן יותר מגברים. הן נוטות יותר להיות דרוכות ולדאוג לגבי יכולת תפקודן כמטפלות, יתכן עקב ציפיותיהן הגבוהות מעצמן לטפח את המשפחה ולהעניק לה. לעומתן גברים מסיטים את עצמם מהתמודדות רגשית עם תפקידם כמטפלים, מתמקדים באופן תכליתי בבעיה עצמה, ב"משימה", ואף נוטים להקטין את עוצמתה. הגברים מאופקים יותר, בעלי נטייה פחותה מזו של נשים לחפש מקורות תמיכה נפשית ובעלי שאיפה גדולה יותר להשיג שליטה על המצב. גם בתחושות החיוביות הנלוות לתפקיד המטפל העיקרי נמצא הבדל בין המינים. בהשוואה לגברים, נשים חשות סיפוק רב יותר בשל תפקידן, בעיקר כאשר מערכת היחסים עם החולה טובה. כאמור לאיכות הזוגיות והנישואים השפעה רבה על תחושותיו של המטפל העיקרי. אצל נשים הנמצאות במערכת נישואים טובה, מתן טיפול וסיוע רבים יותר לבן זוגן נמצא קשור לעלייה בבריאותן הנפשית. לעומתן, אצל נשים בעלות מערכת נישואים וזוגיות באיכות נמוכה, כמו אצל גברים בעלי מערכת נישואים באיכות גבוהה או נמוכה, מתן סיוע וטיפול רבים יותר לבני הזוג נמצא קשור לירידה בבריאות הנפשית, כנראה בשל קושי להפיק סיפוק מן הטיפול ולמצוא בו משמעות.

                        לפני סיום פרק זה, ראוי לתת את הדעת גם על הבדלי טיפול הנובעים מהבדלים אתניים בין מטפלים, במיוחד במדינות המתאפיינות בריבוי תת-תרבויות. מחקרים שנעשו בארצות המערב מדווחים שבהשוואה לאוכלוסייה הכללית, קבוצות מיעוט אתניות מתאפיינות בתחושת מחויבות גבוהה יותר לטיפול כהורים, נטייה גבוהה יותר ליטול את תפקיד המטפל העיקרי ונטייה נמוכה יותר לפנות למקורות תמיכה פורמליים . בישראל, ניר וגלינסקי בדקו האם קיימים הבדלים בטיפול בחולי שבץ בין שתי קבוצות אתניות עיקריות, אשכנזים וספרדים. מממצאי המחקר עולה שאצל מבוגרים ממוצא ספרדי קיימת סבירות גבוהה שילדיהם ישמשו בתפקיד המטפלים העיקריים, ואילו בקרב מבוגרים ממוצא אשכנזי ילדיהם ישמשו לרוב בתפקיד המטפלים המשניים. הסיבה לכך היא שמבוגרים ממוצא אשכנזי מתגוררים לרוב עם בן/ת הזוג, הממלא עבורם את תפקיד המטפל העיקרי, או שהם מתגוררים בגפם או עם מטפל שאינו קרוב משפחה. לעומתם, מבוגרים ספרדים גרים וחיים לרוב במכנה רב-דורי, עם ילדיהם. עוד נמצא שמבוגרים ממוצא ספרדי מקבלים סיוע וטיפול מילדיהם בשלב מוקדם יותר בחייהם לעומת מבוגרים ממוצא אשכנזי, כנראה בשל המחויבות התרבותית החזקה לטיפול בהורים הקיימת בעדות המזרח או בשל רשת התמיכה המשפחתית הרחבה יותר שקיימת אצל עדות אלו בהשוואה לעדות המערב.

סיכום והשלכות תיאורטיות ויישומיות בנושא האירוע המוחי

אירוע מוחי הינו אחד ממצבי החולי הכרוניים המגבילים ביותר בקרב אוכלוסיית המבוגרים. הוא מתבטא בליקויים קוגניטיביים ותפקודיים המופיעים באופן פתאומי. שכיחות הופעת האירוע המוחי עולה עם הגיל, ועיקר האוכלוסייה הנפגעת היא אוכלוסיית הקשישים. קשישים אלה זקוקים לעזרה רבה בכל תחומי החיים ולטיפול אינטנסיבי יומיומי. עזרה ותמיכה זו ניתנות להם על-פי-רוב על-ידי בני זוגם או ילדיהם.

                        בני משפחתם של החולים הקשישים המבצעים את תפקיד המטפלים העיקריים הינם בדרך כלל בגיל מתקדם ועלולים לסבול בעצמם מבעיות בריאותיות שונות, מחולשה פיזית ומירידה קוגניטיבית, דבר שהופך אח משימת הטיפול למסובכת וקשה, לעיתים מעבר ליכולתם. לטיפול אינטנסיבי זה מחיר כבד, המתבטא בתחושות לחץ ועומס ובהשלכות ברמה הפיזית, הרגשית, הכלכלית וההכרתית. אצל נשים, הסבירות לשמש כמטפלות לאדם מוגבל גבוהה יותר מאשר אצל גברים, ותחושות הלחץ והעומס וכן השלכות הטיפול חריפות יותר אצלן בהשוואה לגברים. מכאן שנשים מטפלות נמצאות בסיכון גבוה יותר לפתח דיכאון, מצוקה, חרדה, ופרנויה, וכן לחוש שביעות רצון נמוכה יותר מחייהן לעומת זו של גברים מטפלים. לילדים ממשפחות ממוצא ספרדי סבירות גבוהה יותר לשמש כמטפלים עיקריים להוריהם לעומת ילדים ממשפחות ממוצא אשכנזי, ועל כן הם נמצאים בסיכון גבוה יותר לשאת בהשלכות השליליות, הפיזיות והנפשיות, של הטיפול.

השלכות תיאורטיות והמלצה  למחקרים נוספים

מסקר הספרות עולה שקיימים הבדלים בין המינים ובין קבוצות אתניות שונות באופי הטיפול הניתן לחולה ובמידת העומס הנתפס בגין טיפול זה. בנוסף לתוצאות השליליות של הטיפול, מדווח כי יש גם השלכות חיוביות שלהן השפעה רבה על יכולת ההתמודדות של המטפל. מעטים יחסית המחקרים העוסקים בהשלכות החיוביות של הטיפול. במחקרים עתידיים מומלץ להעמיק ולהבין השלכות אלו, בעיקר בהשוואה בין המינים ובין מטפלים מקבוצות אתניות ותרבותיות שונות.

חסרות בסקירת הספרות תשובות מספקות לשאלות הבאות: האם בני/ות זוג ממלאים תפקידי טיפול שונים בצורה טובה יותר לעומת ילדיהם ; האם וכיצד ההבדלים האתניים הבין-תרבותיים משפיעים על ההתייחסות לתפקיד המטפל העיקרי ועל ביצועו; האם קיימים הבדלים בין מטפלים מתרבויות שונות בהשלכות השליליות והחיוביות של הטיפול; האם קיימת אינטראקציה בין מוצא אתני לבין מין ביחס לביצוע תפקיד המטפל והשלכותיו; האם לגיל הופעת האירוע המוחי השפעה ישירה על מידת העומס ותוצאות הטיפול אצל המטפלים ? ראוי לבחון שאלות אלו במחקרי המשך תוך שימוש במדגמים גדולים ובמערכי מחקר פרוספקטיביים או בניתוחי-על . תשובות לשאלות אלו יאפשרו הבנה טובה יותר של המכניזמים הקשורים לטיפול בלתי-פורמלי בחולים קשים ויסייעו באיתור של קבוצות מטפלים הנתונות בסיכון לפיתוח תחלואה פיזית ונפשית בשל עומס הטיפול.

השלכות יישומיות

על מערכות הבריאות והרווחה להבין את הייחודיות המאפיינת את מחלת השבץ ולהתייחס אליה. במחלה זו, בניגוד למחלות קשות אחרות כגון אלצהיימר או ניוון שרירים, הפרוגנוזה הראשונית והצפי לשיקום אינם תמיד ברורים, דבר שמותיר את בני המשפחה במצב מתמיד של חוסר ודאות וחרדה. לכן מוטלות על מערכות אלו שתי משימות. האחת, להעלות את המודעות בקרב אנשי המקצוע למאפיינים של מחלה זו ולהשפעתם על המטפלים העיקריים. משימה זו ניתנת להשגה על-ידי ארגון השתלמויות, ימי עיון וכנסים בנושא. השנייה, לתמוך במטפלים עצמם ולחזק אותם, במיוחד את אלה שנמצאים בסיכון, ולפתה תוכניות התערבות ותמיכה המיועדות לצמצם אצלם את ההשלכות השליליות של הטיפול. על תוכניות אלה להתמקד בבני המשפחה בכלל ובמטפל העיקרי בפרט, שכן אלה מהווים ציר מרכזי בתהליך שיקומו של החולה הקשיש לאחר אירוע מוחי. יש לשים דגש מיוחד על מטפלות הנמצאות בסיכון גבוה יותר ממטפלים לפיתוח תחלואה פיזית ונפשית, ועל קבוצות אתניות ספציפיות וקבוצות מיעוטים הנמצאות בסיכון גבוה יותר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית לחוות את השלכותיו השליליות של הטיפול. יש לשלב בתוכניות אלו גם את אנשי הצוות הרפואי הפורמלי (רופאים, אחיות, עובדים פארא-רפואיים), משום שאלה ממלאים תפקיד חשוב במתן תמיכה אינפורמטיבית, רגשית ומעשית לבני המשפחה בשלבי המחלה השונים. ההתמודדות עם השלכות אירוע מוחי ללא תמיכה והדרכה מתאימות עשויה להיות קשה מאוד. ליווי והדרכת המטפלים העיקריים בטיפול בחולים ובהבנת מהלך המחלה והשלכותיה חשובים ביותר להפחתת תפיסת העומס אצלם ולשיפור איכות חייהם. יש להדריך את המטפלים כיצד להתמודד עם בעיותיו הפיזיות, הרגשיות וההתנהגותיות של החולה. חשוב במיוחד לטפל בהופעה או בהחמרה של תסמינים דיכאוניים בכל שלב שבו הם מופיעים, כדי למנוע התפתחות דיכאון אצל החולים עצמם, החמרה של מצב דיכאוני בקרב המטפלים והגברת הנטייה למיסודם של החולים. כמו כן יש להבהיר למטפלים את תחומי אחריותם ואחריות החולה עצמו בהתאם ליכולותיו. על תוכניות אלו גם לחזק את ההשלכות החיוביות של הטיפול, כגון העלאת ההערכה העצמית ותחושת הביטחון העצמי של המטפלים. להשלכות החיוביות של הטיפול יש חשיבות רבה מבחינת יכולת ההסתגלות של המטפלים למצב החדש וכן איכות הקשר שבין המטפלים לבין החולים.

                        צפוי שתוכניות התערבות אלו יפחיתו את רמת החרדה ותפיסת עומס הטיפול והשלכותיו אצל המטפלים ויעצימו את יכולת התמודדותם, ועל כן יתרמו לטיפול יעיל יותר בחולים, דבר שיסייע בתהליך שיקומם ויעכב את מיסודם. כמו כן צפוי שתוכניות אלו יעלו את רמת שביעות הרצון של המטפלים והחולים גם יחד מהצוות הרפואי ויפחיתו את העומס המוטל על שירותי הבריאות.

על הכותב

דנחי דוד- יועץ גרונטולוגי מקצועי לגיל הזהב

במשך 20 השנים האחרונות, דנחי דוד, מלווה, מייעץ ומנחה קשישים ובני משפחותיהם בנקודה הקריטית ביותר בחייהם. דוד מומחה באיתור בתי אבות או דיור מוגן בהתאמה מדוייקת ואישית לקשיש ולמשפחתו להמשך קריאה…