קורא נכבד
פרסמתי מאמר באתר שלי בשם "יד לקשיש" בנושא תחושת הבדידות בגיל השלישי,או גיל הזהב. המאמר בדק אוכלוסית קשישים עצמאים בקהילה ולא בדק קשישים הנמצאים במסגרות של דיור מוגן,בית אבות סיעודי,או תשוש גוף תשוש נפש וכד'.
נראה לי כי אוכלוסיית היעד שנחקרה לא כללה קשישים דתיים ו/או חרדים ולהערכתי התמונה שם הינה שונה מאד מאוכלוסיה שאינה דתית, שכן ידוע הוא שהאוכלוסייה הדתית שומרת מאד על מסגרת המשפחה,הן המשפחה הקטנה והן הגדולה, מצוות הדת משפיעות מאד על הרצון להיות ביחד, לעזור האחד לשני, גם לא במסגרת המשפחה. יעידו על כך אלפי גמ"חים המתנהלים בקהילות הדתיות ברחבי הארץ.
ישנן ארבע תאוריות בנושא פעלתנות של הגיל השלישי כאשר תאוריית הפעלתנות הינה הפופולארית והמרכזית. המחקר שמתואר במאמר מראה כי קשיש פעיל זוכה להפחתת תחושת הבדידות בבית ומשפר את תחושת הרווחה שלו.
באופן כללי אני יכול לומר כי הבית אינו יכול להתחרות מבחינת פעלתנות הקשיש ,בקשיש הנמצא בדיור מוגן,או בבית אבות. הפעילות במסגרת של דיור המוגן או של בית אבות סיעודי,תשוש גוף או תשוש נפש הינה פעילות מובנית ומסודרת והקשיש הסיעודי הנמצא בבית אבות סיעודי או הקשיש העצמאי הנמצא במסגרת של דיור מוגן " נאלץ" להשתתף בפעילות הזאת שהינה בריאה עבורו בדרך כלל. בודאי ישנם כאלה שאינם מעונינים ליטול חלק בכל הפעילויות או מעדיפים להיות מנותקים אולם המחיר שהם משלמים לפעמים הוא יקר. ישנם קשישים שהם פעילים מאד מעצם אישיותם וממלאים לעצמם יפה את היום ,קשישים אלה יכולים להמשיך ולהיות במסגרת המוכרת,הנעימה בבית.
מחקרים מראים כי תוחלת החיים ואיכות החיים של קשיש במסגרת כלשהיא:דיור מוגן, בית אבות סיעודי,תשוש גוף או תשוש נפש ,הינם טובים יותר מאשר בבית או בקהילה.