בית אבות סיעודי או בין בריאות לחולי

זקנה איננה מחלה, אך יש לה מאפייני בריאות וחולי משלה. מצד אחד יש לזכור שבני כל הגילאים נתקלים מדי פעם בבלבול ושכחה, מצד שני יש להיות קשובים לאותות אזהרה ולהתכונן לשינויים בסדר היום.

 מאת: אילן שפר*

תוחלת החיים עולה, אך לצדה של זקנה בריאה ומוצלחת, שהיא המצב השכיח יותר, קיימים גם מצבי חולי.

"אני לא יודע למה אני כאן, אמרו לי לבוא אז באתי, אצלי הכול בסדר"- זוהי תשובה אופיינית לשאלה הראשונה שאני תמיד מפנה לקשיש או קשישה שמגיעים למרפאה גריאטרית: מה הביא אותך אלינו? תשובה אחרת, שגם היא שכיחה מאוד: "יכול להיות שבגלל שאני חלש, אני מתעייף בקלות, אבל זה כנראה הגיל וממילא אין מה לעשות, לכולם זה קורה. ראית בן כמה אני?" ברוב המקרים תהיה תשובתם מלווה במבט (נוזף?) ואולי גם באצבע מאשימה המופנים אל הבן או הבת שאיתם באו. הם מצדם, נבוכים משהו, לא תמיד יודעים להגיד מה בדיוק הדבר שהפריע להם, מלבד העובדה שמשהו השתנה אצל אבא, אמא או שניהם יחד. בהרבה מקרים גם הם כהוריהם מייחסים לגיל הרבה מעבר למה שנכון לייחס לו. משום כך אין זה נדיר, למשל, שקשיש מגיע לאבחון עם נכד או נכדה שכלל אינם יודעים במה מדובר, וזה יכול להיות גם מטפל שנמצא איתם מספר שעות בשבוע.

לא רק זקנים שוכחים

הבעיה בעצם כפולה: מחד, גם הזקן עצמו וגם בן המשפחה לא תמיד יכולים להבחין בין מה שנראה כתהליך זקנה נורמלי לבין מחלה, בין היתר משום שבגיל המבוגר תפקודן של מערכות גוף אכן יורד במידה מסוימת. מאידך, הם נרתעים לבקש עזרה מקצועית שתוכל לתת את האבחנה הנכונה. יתר על כן- אנו גם יודעים בוודאות שקיימים מצבים רפואיים הפיכים, שעלולים לגרום לכך שמטופל יסבול מתסמונות שהן כביכול חלק מדמנציה למרות שאין זה המצב. גורמים אפשריים הם טיפולים תרופתיים שונים, חוסר בוויטמין B12, פעילות יתר של בלוטת התריס ועוד- מצבים שאם יטופלו, סביר להניח שמה שהוגדר בהתחלה כדמנציה, יחלוף.

הדוגמאות למצבים שהם מחלה ולא תהליך הזדקנות נורמלי הן רבות. מי מאיתנו לא מתלונן לפעמים על הפרעה בזיכרון? עד כמה הירידה בזיכרון אכן תואמת לגיל? האם זהו בכלל הסימן הראשון לדמנציה? אולי זהו בכלל דיכאון שנותן את ביטויו בפגיעה בזיכרון ואם נטפל בו נפתור גם את בעיית הזיכרון? האם הרצון לישון כל הזמן אכן נובע מעייפות "של הגיל" הוא האם הוא אולי בעצם ביטוי לדיכאון? האם הירידה במשקל היא ירידה במסת גוף נורמלית לגיל, או שאולי היא נובעת מחוסר תיאבון, תזונה לקויה ואפילו תת תזונה?

משחק תפקידים חדש

הרתיעה (או ההכחשה) היא כאמור כפולה. ההורה מרגיש ש"משהו" לא בסדר, אבל גם בינו לבין עצמו אינו מודה בכך ומנסה להתעלם, להכחיש. לספר לילדים? בוודאי שעל כך אין מה לדבר: "הם עסוקים, יש להם בעיות משלם, הם גרים רחוק," ועוד ועוד. מנגד, הבן או הבת לעיתים כלל לא שמים לב שמשהו לא בסדר, וגם אם כן, הם אינם ממהרים לעשות מה שנראה לכאורה כהתערבות בחיי ההורים ופגיעה בעצמאותם. ההכרה בצורך לעזור ובעצם להשגיח על הורה אינה צעד פשוט לשני הצדדים. מדובר כאן למעשה בחילוף התפקידים ילד- הורה. "הילד", אותו אחד שעד לא מזמן היה באחריות ההורים, מחויב לקחת על עצמו את תפקיד האחראי, ואילו ההורה עלול להרגיש שהוא מאבד עכשיו מסמכותו כאשר מפקחים על צעדיו, מי יותר מי פחות.

בדיעבד, הסימנים המקדימים קיימים, ואולי המינוח הנכון יותר יהיה "אותות אזהרה". בדרך כלל יהיו אלה דברים קטנים שנראים לא חשובים. הזיכרון יהיה כמעט תמיד הנושא הראשון- אבא או אמא, שתמיד היו בעלי זיכרון "פנומנלי" פתאום שוכחים שמות, שוכחים היכן הניחו דברים, חוזרים על סיפורים שכבר סיפרו, שואלים אותן שאלות שוב ושוב, "מחפשים" מילים באמצע משפט. האם זה הגיל, האם אין מה לעשות?

הבית אולי כבר פחות נקי מבעבר, הבגדים אולי מוכתמים, לא משהו מאוד בולט, אבל בוודאי לא נקיים, אצל מי שהיה ידוע כקפדן בכל הקשור לניקיון. הילדים מוזמנים פחות לארוחות ערב, במקרר רואים פחות אוכל מבושל ויותר מוצרי מזון שפג תוקפם, או לעיתים אפילו מקרר ריק, שומעים סיפור כבדרך אגב על סיר אוכל שנשרף כי שכחו לכבות את הגז.

 

זה יכול להיות סיפור של שכן מטריד ואפילו מתנכל, על כסף ש"נעלם" ונמצא, לא לפני ש"המנקה אולי לקחה?", "אבא עייף כל הזמן, הוא רק רוצה לישון", מתראים פחות עם חברים, יוצאים פחות מחוץ לבית.

הצעות לעזרה בדרך כלל ייענו בשלילה, הסיבות יהיו שונות: "אין צורך, אנחנו מסתדרים לבד", יש לכם מספיק על הראש גם בלי לדאוג לנו" או "אימא לא אוהבת שמישהו זר מסתובב בבית." היות שמלכתחילה זהו נושא רגיש, הנטייה היא לא להתעקש מספיק בנושא העזרה אלא לחכות עד "שבאמת יהיה צריך", אלא שאז המצב כבר קשה הרבה יותר.

גילוי ומניעה קיימים גם בזקנה, וכמו בכל תחום אחר בסיעוד ורפואה, הם בעלי חשיבות רבה, במיוחד לנוכח העלייה ההולכת וגדלה בתוחלת החיים. ארגון הבריאות העולמי מגדיר בריאות לא רק כהיעדר חולי, אלא הרגשה של רווחה גופנית, נפשית וחברתית, וכיכולתו של האדם לתפקד בחברה ובסביבה ושמתאימים לו. בעיות בריאותיות האופייניות לגיל המבוגר ניתנות לזיהוי מוקדם וגם אם לא תמיד ניתן למנוע אותן, עדיין אפשר לעכב את התקדמותן ובכך לשפר לאין ערוך את איכות החיים בגיל המבוגר.

אבחון מוקדם של מחלת אלצהיימר, לדוגמא, שהיא הסוג השכיח יותר בתסמונת המכונה דמנציה (שיטיון), מאפשר מספר דברים: התחלת טיפול תרופתי שמאט את התקדמות המחלה בשלבים הראשונים שבהם הוא יעיל יותר, הדרכה לפעילות קוגנטיבית, מתן מידע והדרכת החולה ומשפחתו כיצד להתמודד עם תסמיני המחלה- זאת כאשר הסימפטומים של הדמנציה עוד אינם באים לידי ביטוי ותוך תיאום ציפיות של החולה ומשפחתו מהטיפול.

קיימת תפיסה רווחת אך מוטעית ביסודה, שהזקנה היא בעצם סוג של מחלה, ובן אדם זקן מן הסתם סביר שיהיה דמנטי ומדוכא. לא כך הם פני הדברים, קיימת זקנה נורמטיבית, שהיא בריאה ומוצלחת וזהו גם המצב השכיח יותר. בצד הזקנה הנורמטיבית, קיימים גם מצבי חולי. היות שהיום החיפוש אחר מענה מתאים לחולי נעשה פעמים רבות רק בשלבים מתקדמים, הן יכולתה של הרפואה לטפל בחולה והן יכולתה של מערכת התמיכה של החולה להתמודד עם המצב הקיים מוגבלות מאוד. זיהוי סימנים מוקדמים, אבחון נכון של מה שאכן מוגדר חולי וטיפול מתאים במקרה הצורך, יאפשרו למטופל, למשפחתו ולרפואה יכולת התמודדות ואיכות חיים טובות יותר.

המאמר באדיבות הכתבה הופיעה לראשונה בדוקטורס, הפורטל למידע רפואי ברשת.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin