מאי 2010

המאמר דלהלן, שנכתב על ידי שלושה חוקרים חשובים , סוקר בצורה מעניינת ביותר וממצה מאד את הדילמות בתופעת ניצול כלכלי של הקשיש הן בארץ והן בחו"ל. מספר רב של משפחות מתקשרות אלי ומבקשות סיוע כיצד להתמודד עם קשיש אשר ברוב המקרים הינו דימנטי,תשוש נפש,או סיעודי וכאשר בן משפחה ,בדר"כ ,מנצל אותו כלכלית ומרושש אותו ומשאיר אותו בסופו של תהליך ללא יכולת ואפשרות לטפל בו.

לא אחת בני המשפחה מופתעים כאשר מופיע פתאום אפוטרופוס חיצוני שמונה לבן משפחתם בכך הוא הופך להיות חסוי, והם לא היו בכל התהליך הזה,או שאחד מבני המשפחה הפך לפתע פתאום אפוטרופוס על הקשיש בלא שייתר בני המשפחה יידעו על כך. ברור שבמקרים כאלה תופעת הניצול הכלכלי עולה בייתר עוז כי ניתנת גושפנקא חוקית לאפוטרופוס לעשות כביכול ככל העולה על רוחו בלא לתת דין וחשבון לשום גורם במשפחה.

האוכלוסיה הפגיעה ביותר בנושא התעללות כלכלית הינה, מתוך נסיוני,בקשישים בודדים או כאשר מדובר בקשיש שנמצא בתהליך דימנטי ,בעיה נפשית פסיכיאטרית או בתהליך של אבדן היכולת התפקודית,או אז הוא חש שהוא אינו יכול לשלוט יותר על משאביו,והוא נזקק לסיוע מבחוץ. מי שנותן לו את הסיוע ,מטפלת או בן משפחה אחר,הופך להיות המשענת שלו והתלות של הקשיש תשוש נפש או הסיעודי בדמות זו  הופכת להיות אט אט משמעותית יותר. על מנת להמשיך איכשהוא לתפקד מוותר הקשיש הסיעודי או הדימנטי לתופעות של ניצול כלכלי וכך הופך להיות מכשיר לסחיטת כספים.ההתעללות הינה לא רק התעללות כלכלית,אלא התעללות נפשית ,רגשית.

אני תקוה שמאמר זה יעורר ענין רב בקרב הקוראים ומי שיכול לפעול נגד אלימות זו שיעשה מעשה ואם הוא עד לתופעה כזאת שיתריע נגד אלימות זו. ככל שיותר אנשים יהיו ערים למצב זה כך ניתן יהיה לטפל באופן חוקי כמוצע במאמר זה בתופעה זו.להלן המאמר

הערות דוד דנחי מנהל "יד לקשיש"

האם יש צורך בהטלת חובת דיווח על הבנקים?

מיכאל (מיקי) שינדלר- עורך דין ומנהל עמותת "יד ריבה – סיוע משפטי לקשיש"

דוד אולמן-עובד סוציאלי, מנהל היחידה לקשיש בעירית חיפה

דר' ישראל (איסי) דורון, החוג לגרונטולוגיה, אוניברסיטת חיפה

ניצול כלכלי של זקנים הינו אחד המרכיבים המרכזיים בתופעת ההתעללות בזקנים והזנחתם. במציאות לובשת תופעת הניצול הכלכלי פנים רבות וכוללת קשת מגוונת של אירועים ופעולות, החל מהפעלת לחץ על זקנים לשנות את צוואתם, וכלה בהשתלטות בדרכי עורמה על חשבון הבנק שלהם וריקונו. (לפעמים אותו גורם שמבצע את ההתעללות הכלכלית,הוא כל כך משימתי שאינו חושב על התעללות נפשית,רגשית  אותה חווה הקשיש הבודד או הקשישים הבודדים-הערת יד לקשיש)

תופעת הניצול הכלכלי מציבה אתגר לא פשוט למערכת החוק והמשפט בישראל. השאלה כיצד להתמודד ביעילות עם התופעה תוך שימוש בכלים משפטיים, אינה פשוטה כלל ועיקר. במסגרת רחבה זו, מטרת המאמר הנוכחי הינה לנתח את המצב המשפטי הקיים בישראל ולנסות לענות על השאלה העקרונית : האם ראוי להטיל חובה חוקית על פקידי בנק לדווח למשטרה או לפקידי סעד במקרים שבהם הם חושדים כי לקוח זקן הינו קורבן של ניצול כלכלי.

כפי שמתואר במאמר, השאלה מעלה סוגיות ערכיות ואתיות הנוגשת לדילמה בין הרצון להגן על זקנים מחד גיסא, והרצון להימנע מליפול למלכודת הגילנות ולשמור על האוטונומיה והכבוד העצמי של הזקנים מאידך גיסא.

המאמר מציע פתרון שאמור לשקף איזון בין האינטרסים והערכים המנוגדים בתחום זה, ולתת מענה טוב יותר להגנה החוקית מפני ניצול כלכלי מזה הקיים כיום במשפט הישראלי.

מבוא

סיפורו של מר כהן : מר כהן, גבר כבן שמונים, ערירי, ניצול השואה, מתגורר בדירתו בבניין רב דירות בעיר במרכז הארץ. מר כהן פנה לפקידת הסעד בעירו לאחר שנוכח לדעת שכל חסכונותיו, בסך עשרות אלפי שקלים, אזלו. מר כהן היה נתון במצוקה ובחרדה גדולה איך ימשיך לנהל את חייו, וביקש את סיועה של פקידת הסעד. במענה לשאלתה איך אזלו כל חסכונותיו, סיפר מר כהן כי התקשה בתפקודי היום-יום, ובהיותו ערירי ללא משפחה תומכת, ביקש את סיועו של השכן בביצוע מטלות פשוטות כגון החלפת נורה או תיקון מדף שנפל. עזרה זו ניתנה אחת לכמה שבועות ובוודאי שלא על בסיס יומיומי. לאחר מספר שבועות ביקש השכן תשלום עבור סיוע זה. מר כהן, שהיה במצוקה רבה, הסכים והעביר לשכן כמה מאות שקלים. עם הזמן ובעקבות לחצים מצד השכן כלפי מר כהן, העברת הכספים הפכה לעניין שבשגרה. מדי כמה שבועות השכן נהג ללכת עם מר כהן לבנק ולחכות בחוץ בשעה שמר כהן העביר לו את כספיו. כעבור שנתיים אזלו כל חסכונותיו של מר כהן, ובמצוקתו הרבה הוא פנה לסיוע רשויות הרווחה. למר כהן ניתן סיוע משפטי והוגשה תביעה נגד השכן. בסופו של יום, תביעתו נגד השכן צלחה. יחד עם זאת, השכן היה חסר אמצעים, כך שבפועל רוב כספי החסכונות לא הוחזרו לרשותו של מר כהן.

סיפורה של גברת לוי : גברת לוי היא אלמנה, בשנות השישים המאוחרות לחייה. לגברת לוי בן בגיר המכור לסמים. היא חיה מקצבת זיקנה ומפנסיה זעומה, והכנסותיה מגיעות לכ-2,000 ₪  בלבד בחודש. אותו בן דורש מאימו מדי חודש כמחצית מהסכום. אם אימו מסרבת, הוא מגיע לביתה, מקלל, מאיים עליה ואף שובר רהיטים בביתה. בשל פחדיה האם פוגשת את הבן מדי חודש מחוץ לסניף הבנק שבו יש לה חשבון. היא מוציאה כל חודש כמחצית מהכנסותיה ומעבירה לבנה. לאחר מספר שנים אזרה גברת לוי אומץ ופנתה לרשויות הרווחה. בסיוע עמותת "יד ריבה – סיוע משפטי לקשיש" הוצא צו הגנה אשר מנע מהבן להתקרב לביתה.

                        לשני מקרים אלה קווי דמיון. שניהם (בשינוי השמות) הם מקרים אמיתיים שטופלו על ידי עמותת "יד ריבה – סיוע משפטי לקשיש" בשיתוף רשויות הרווחה. באופן מצער, המציאות מזמנת סיפורים רבים של אנשים בגיל הזיקנה, שלעיתים אינם מסוגלים להתמודד מול לחצים ואיומים, ובשל כך מנוצלים כלכלית. בשני המקרים הזירה שבה הניצול הכלכלי התרחש בפועל – משיכת הכספים והעברתם למנצל – היתה הבנק או מחוצה לו.

                        בדומה לאוכלוסייה הכללית בישראל וברוב מדינות המערב, אנשים מבוגרים משקיעים ומפקידים את כספיהם בבנקים, ואף מקבלים שם תשלומים והעברות כספיות מהביטוח הלאומי ומגופים כלכליים אחרים. אי לכך, הבנק מהווה זירה מרכזית שבה אנשים מבוגרים עלולים להיות חשופים להתעללות ולניצול כלכלי. מכאן שאם זקנים סובלים מניצול, הרי שבמקרים רבים דווקא לבנק ולעובדיו יש יכולת רבה לסייע בזיהוי ראשוני של הבעיה, ולעיתים אף במיגורה.

                        מאמר זה מבקש לבחון בקצרה מהו התפקיד הראוי לעובדי הבנק ולמנהליו (להלן: "הבנקים") בהתמודדות עם הניצול כלכלי של לקוחותיהם הזקנים. במסגרת זו יתואר המצב המשפטי בישראל כיום וייעשה ניסיון לתת מענה לשאלות כגון : האם החובות המשפטיות החלות כיום על הבנק יכולות להתמודד עם תופעה זו? האם יש מקום לשנות מצב זה? המאמר יעסוק בעיקר בשאלה אם יש מקום להטיל במסגרת החוק חובה על הבנק לדווח לרשויות אכיפת החוק על חשש לניצול כלכלי של הזקן, או שמא ניתן להסתפק רק ברשות לדווח. כפי שיובהר בהמשך, נכון להיום חובה זו לא קיימת, וזאת בניגוד לחובת דיווח שחלה במקרים של אלימות גופנית או התעללות נפשית כלפי זקן חסר ישע.

                        בתחילה תינתן סקירה קצרה אודות תופעת הניצול הכלכלי של האוכלוסייה הזקנה, מאפייניה ושכיחותה. לאחר מכן תתואר המסגרת המשפטית ביחס לחובות החלות על הבנקים, חובת הזהירות וחובת הסודיות. לבסוף יבחן המאמר האם חובות אלו יכולות לתת מענה לתופעת הניצול הכלכלי של הזקן, והאם יש מקום להחיל על הבנקים בישראל חובה או רשות לדווח לרשויות הרווחה במקרים של חשש לניצול הזקן.

ההתעללות בזקנים וניצול כלכלי

הגדרת הניצול הכלכלי

ניצול כלכלי של זקנים הוא חלק ממכלול רחב יותר המוכר כהתעללות והזנחה של זקנים. אין הגדרה אחת ויחידה להתעללות בזקנים, ובמהלך השנים נעשה שימוש בהגדרות שונות לצורך חקר הנושא ואף לצורך חקיקת חוקים. יחד עם זאת, בקרב רוב החוקרים ישנה הסכמה כי התעללות כלפי זקנים כוללת פגיעה גופנית, מינית או רגשית, ניצול כלכלי וכן הזנחה מכוונת ולא מכוונת. כמו כן, רוב החוקרים מסכימים כי התעללות יכולה להיות פעולה אקטיבית או פסיבית (הזנחה), ועשויה להתרחש במתכוון או שלא במתכוון, כאשר כך או אחרת, הפגיעות עלולות להיות הרות אסון עבור הקורבן ולגרום לו סבל וכאב, פגיעה בזכויותיו הבסיסיות ופגיעה באיכות חייו (לבנשטיין, 2003). בנוסף לכך, חוקרים שונים כוללים במסגרת התעללות בזקנים גם התעללות חברתית והפרת זכויות, כגון: ניתוק הזקן מסביבתו, כפייה בניגוד לרצונו, או קבלת החלטות ללא שיתופו של הזקן. כך לדוגמה, המונח "התעללות בזקנים" מוגדר באופן רחב על ידי מרגרט הדסון (1989) כהתנהגות הרסנית ופוגעת המכוונת כלפי הזקן ומתרחשת בהקשר של יחסי אמון. התנהגות זו מתרחשת בעקביות ובעוצמה כזו הפוגעת גופנית ו/או פסיכולוגית, חברתית וכלכלית, גורמת לסבל ולכאב, לאובדן או לדיכוי זכויות אנושיות לפגיעה באיכות חייו של הזקן.

                        כאשר מבקשים לעבור מהמסגרת הכללית של התעללות בזקנים לתחום הספציפי של ניצול כלכלי, מגלים כי גם כאן המצב לא קל להגדרה ולקביעת גבולות התופעה. במסגרת היחסים הבינאישיים בין איש לרעהו היתה קיימת מאז ומעולם תופעת הניצול הכלכלי. החידוש ביחס לתופעה זו כיום הוא בהכרת התופעה וחומרתה בכל הנוגע לאוכלוסיית הזקנים דווקא, ובצעדים הנעשים בשנים האחרונות כדי להתמודד עימה.

                        רבות הן ההגדרות לניצול כלכלי, כאשר המכנה המשותף ביביהן הוא פעולה בלתי חוקית בכספיו של קשיש, בניגוד לרצונו ו/או ללא ידיעתו, במטרה להרוויח כספים על חשבונו. לדוגמה, בסקר האמריקני של שנת 1998 נעשה שימוש בהגדרה הבאה:

                   Financial or material exploitation is the illegal or improper use of an

            elder's funds, property, or assets. Examples include but are not limited

            to cashing checks without authorization or permission; forging an  older person's signature; misusing or stealing an older person’s rnoney  or possessions; coercing or deceiving an older person into signing a  document (e.g., contracts or a will); and the improper use ofconservatorship, guardianship, or power of attorney.

יש המתמודדים עם סוגיית ההגדרה באמצעות פירוט של התנהגויות הנכללות בתופעה. הוועדה הלאומית האמריקאית למניעת ניצולם של קשישים מפרטת את ההתנהגויות הבאות:

                        (1) לקיחת כסף או רכוש; (2) זיוף חתימתו של האדם הזקן; (3) לגרום לאדם זקן לחתום על צוואה, ייפוי כוח או ערבות באמצעות הטעיה, כפייה או השפעה בלתי הוגנת; (4) שימוש ברכוש (מקרקעין או מיטלטלין) של אדם זקן ללא הסכמתו; (5) להבטיח לאדם זקן טיפול ממושך בתמורה לכסף או לרכוש ולא לעמוד בהבטחה ; (6) הטעיית אדם זקן כדי לרכוש את אמונו במטרה לרמות אותו או לגנוב ממנו רכוש וכסף ; (7) שימוש בהטעיה, רמייה, מצג שווא או שקרים כדי להרוויח כסף על חשבון הזקן .

היקף תופעת ניצול כלכלי של קשישים בישראל ובעולם

סקר לאומי מקיף וראשון שנעשה לבחינת היקף תופעת ההתעללות בזקנים בישראל המתגוררים בקהילה, מעלה ממצאים קשים ביותר (איזיקוביץ, וינטרשטיין ולבנשטיין, 2004). הסקר מצביע על כך ש-18.4% מהזקנים המתגוררים בישראל דיווחו על סוג פגיעה אחד או יותר. בכל הנוגע באופן ספציפי לסוגיית הניצול הכלכלי, נמצא כי 6.6% מהזקנים דיווחו על ניצול כלכלי. הדיווחים העיקריים על ניצול כלכלי שנמצאו במחקר זה היו על הפעלת לחץ למתן כספים (46.77%), לקיחת כספים בניגוד לרצונו של הזקן (26.1%), גרימת הוצאות כספיות מוגזמות (29.4%), החתמת מסמכים בניגוד לרצונו של הזקן או זיוף מסמכים (21.7%).

                        כמו כן נמצא במחקר זה כי שכיחות הניצול על ידי בן או בת משפחה היא הגבוהה ביותר. ביתר פירוט, ממצאי המחקר חשפו כי בן או בת משפחה הם אלה שניצלו כלכלית את הזקנים ב-93.1% מבלל המקרים שבהם דווח על הפעלת לחץ למתן כספים, ב-92% מכלל המקרים שבהם דווח על לקיחת כספים, חפצים יקרי ערך או נכסים ללא הסכמת הזקן, ב-73.3%  מהמקרים שבהם דווח על החתמה או זיוף מסמכים בניגוד לרצון הזקן, וב-71.4%  מהמקרים על גרימת הוצאות כספיות מוגזמות לזקן (איזיקוביץ, וינטרשטיין ולבנשטיין, 2004).

ניתן לחלק את הגורמים המנצלים לארבע קבוצות:          

א.       ילדים בוגרים, נכדים או קרובים אחרים.

ב.       מטפלים.

ג.        חברים או אחרים הנמצאים ביחסי קרבה עם הקשיש.

ד.       ארגוני תרמית ופשע מקצועיים הרואים את עושק הזקנים כעיסוק כלכלי.

תופעת ניצול כלכלי של זקנים אינה תופעה ישראלית ייחודית. ממצאים ברחבי העולם מדווחים על התופעה, בהיקפים שונים, בחברות שונות. הנתונים הסטטיסטיים בנדון שונים ממקום למקום, ובמקרים רבים אין בנמצא נתונים ארציים כוללים ומהימנים, והנתונים הקיימים מתבססים על מחקרים נקודתיים. כך לדוגמה, בסקר שנערך בשנת 1996 בארצות הברית ופורסם בשנת 1998, בנוגע להיקף תופעת ההתעללות וההזנחה של זקנים, מתוך 70,942 דיווחים על התעללות וניצול שנמסרו לרשויות הרווחה, מקרי הניצול הכלכלי היוו 30.2% מכלל המקרים, והיו הסוג השלישי בשכיחותו (לאחר הזנחה והתעללות נפשית). סקר שנערך על ידי המרכז הלאומי לטיפול בהתעללות בזקנים בעשרים ושמונה מדינות, מצא כי 38,015 דיווחים על ניצול כלכלי של זקנים ומבוגרים חסרי ישע נמסרו לרשויות הרווחה המטפלות בהגנה על זקנים ומבוגרים חסרי ישע . במחקר שנערך בקולומביה הבריטית נמצא כי אחוז הזקנים המנוצלים כלכלית מגיע ל-8%, ושיעור האובדן הכלכלי הממוצע הינו כ-20,000 $ קנדי. במחקר שנערך אף הוא בקנדה נמצא,כי הסוג הנפוץ ביותר של התעללות בזקנים הינו הניצול הכלכלי.

הייחודיות של תופעת הניצול הכלכלי של זקנים

תופעת הניצול הכלכלי של זקנים לובשת פנים שונות במגוון רחב של הקשרים. בישראל לדוגמה, ישנם דיווחים בעיתונות אודות חברות המציעות למכירה שירותים רפואיים או לחצני מצוקה. במסגרת זו מגיעים בלילות אנשי מכירות, לא מזדהים בשמם המלא, לא חותמים את שמם, ומחתימים את הזקנים על חוזים קשים לקריאה ולהבנה, אשר במסגרתם הם "שואבים" מהזקנים סכומים נכבדים, על שירותים שלמעשה אינם מסופקים, או שניתן לרכוש אותם בסכומים נמוכים בהרבה, והכול במסגרת הוראות קבע דרך כרטיסי אשראי, שקשה מאוד לבטל גם כאשר הזקנים רוצים להפסיק את ההתקשרות (אלוני, 2005).

סיפורים נוספים נוגעים לזקנים שביקרו את קברי קרוביהם, ובבית העלמין נתקלו באנשים שהתחזו לעובדי החברה קדישא המקומית, ודרשו מהם כספים ל"תחזוקה ושיפוץ" של הקברים, ואחרי שקיבלו את הכסף נעלמו כלא היו (גליק ואדינו-אבבא, 2006); או דיווחים אודות רופאים ועורכי דין בצפון הארץ, שהשתלטו במרמה על רכושם של זקנים עריריים שהתגוררו ברשת בתי אבות בחיפה והצפון, תוך כדי זיוף של צוואות, יפויי כוח וחתימות כדי לרוקן חשבונות בנק ולהעביר לידיהם את רכוש הזקנים (מנדל, 2005).

דיווחים אלה מחווירים לעומת היצירתיות שמגלים נוכלים בארצות הברית אשר מתמקדים בזקנים כדי לעקוץ אותם כלכלית ולרוקן אותם מנכסיהם. לדוגמה, קבוצה של אנשים מניו-יורק שהזדהו כחברת "ואן וול סטריט", מכרו ניירות ערך מזויפים לאנשים זקנים בהבטחה כי החברה מתכוונת לקיים הנפקה ראשונה לציבור ולהתמזג עם חברת מסחר אלקטרוני גדולה, "אי-טרייר". בפועל, הכספים נלקחו למימון רכישת תכשיטים, משכנתה אישית ולהימורים של הנוכלים (רמתי, 2006).

ייחוד נוסף של תופעת הניצול הכלכלי קשור לעובדה שתופעה זו מדווחת במספרים קטנים בהרבה מאשר כל קטגוריה אחרת (1996 Blunt). נתון זה מובן לנוכח העובדה שמרבית הזקנים אינם משתפים אחרים באשר לפעולותיהם הכספיות. הם נוטים לשמור על דיסקרטיות רבה בנושאים אלה, ומעל לכל הם נכלמים ומבויישים כאשר הם נופלים קורבן לתרמית כלכלית או לעושק כזה או אחר. העובדה שדיווחים בתקשורת על ניצול כלכלי של זקנים נמוכים בהרבה בהשוואה לפרסומים על פשעים כלכליים בעלי הד ציבורי רחב, מביאה לכך שזקנים שנפלו קורבן לעבירות מסוג זה נקראים "קורבנות שכוחים" או בניסוח אחר, "הסוד השמור ביותר של תופעת ההתעללות בזקנים" (The best kept secret of elder abuse") (שם).

חוקרים מצביעים על כך שניצול כלכלי נתפס בחברה כחמור פחות מאשר אלימות גופנית (שם), וההתייחסות לתופעה זו סלחנית יותר (נירנברג 2000 ) מבהירה כי אלה שמבצעים עבירות כלכליות נגד זקנים, חוזרים על דפוסי העבירה שלהם פעמים נוספות במעין שיטה להרוויח כספים, ובנוסף, הקורבנות בסוג זה של התעללות משמשים גם הם לא אחת מטרה חוזרת ונשנית, גם לאחר שחוו ניצול כלכלי בעבר. עובדה זו קשורה לממצאים אחרים, על פיהם ישנם גורמים ששמים להם למטרה לעשוק זקנים ולנצלם כלכלית כשיטה וכדרך חיים, בצורה מחושבת ומאורגנת.

            יש לציין כי ההבדל בין סוגי ההתעללות האחרים בזקנים לבין ניצול כלכלי ניכר בין היתר בעובדה שבכל סוגי ההתעללות האחרים – התעללות גופנית או נפשית והזנחה – קיים שיתוף פעולה בין גופים שונים הן במישור של הגברת המודעות והן במישור של ההתמודדות עצמה. יש הטוענים גם כי היות שרוב המטפלים בתחום ההתעללות בזקנים מגיעים מתחום העבודה הסוציאלית, כישוריהם המקצועיים בכל הנוגע לעבירות כלכליות ופיננסיות מוגבלים יותר במידה ניכרת (Blunt 1996).

                        הבדל נוסף אשר יש בו כדי להעמיד את התופעה בפריזמה ייחודית הוא העובדה שמדובר כאן ברוב המקרים בתופעה ממושכת המתפתחת תוך כדי יצירת קשרים עם הזקן ותוך כדי יצירת תלות של הזקן באותו גורם ה"פורש את חסותו" עליו ובהמשך משכנע אותו להוציא כספים מחשבונו, לחתום על מסמכים שונים וכיוצא בזה, כאשר כל אותם מעשים מאופיינים בניצול הכלכלי. בסוגי ההתעללות האחרים התהליך המביא לידי אלימות גופנית או הזנחה לעיתים מהיר יותר, דרסטי יותר, ולרוב אין בהם ראייה או תכנון לטווח ארוך של קבלת טובות הנאה, כפי שיש בתופעה של ניצול כלכלי, הנעשה על פי רוב כדרך חיים וכשיטה מאורגנת למדי.

                        שוני מהותי נוסף ניכר בכך שמצד אחד אנשי מקצוע בתחום הזיקנה מגלים עניין רב בהתמודדות עם תופעת הניצול הכלכלי, אולם מצד שני קיימים עדיין התכחשות וניכור מוחלטים בקרב מוסדות וגופים פיננסיים, שהם אלה שאמורים לאתר, לזהות, להתריע ולהזהיר מפני התופעה ומעל לכול למצוא את הכלים והחסמים כדי להתמודד איתה. הוא הדין גם לגבי גופים משפטיים שונים. מאמרים רבים מתארים את מעורבותם של גורמים אלה בארצות הברית בהתמודדות ובגילוי עניין וערנות בכל הנוגע לתופעת הניצול הכלכלי, עד כדי הקצאת כוח אדם ייחודי להתמודדות עם התופעה במשרדי התובע המחוזי באזורים שונים ברחבי המדינה. אולם היערכות זו לא מעוגנת בחוקים קיימים, ובחלק גדול מהאזורים שבהם קיימת, היא פועל יוצא של יוזמות מקומיות.

                        לבסוף, מאפיין ייחודי נוסף של תופעת ההתעללות הכלכלית הוא הקושי שיש לעיתים למתוח קו בין שיוכה לתחום ה"פלילי" במהותו או לתחום ה"אזרחי" (נירנברג 2000). הבלבול בין התחומים יוצר גם אי-בהירות ביחס לזהות הגוף האחראי על הטיפול בתלונות בנושא זה. זו גם אחת הסיבות, כפי שמציינת נירנברג (2000), לכך שהליכי החקירה של התעללות כלכלית בזקנים אורכים לא פעם זמן רב, וזאת בשל הצורך לבדוק מסמכים משפטיים רבים ולהתמודד עם טענות על זיוף או תרמית, שכדי להוכיח אותן יש צורך במשאבי חקירה ממושכים ומשמעותיים.

הסברים לתופעת הניצול הכלכלי

תופעת הניצול הכלכלי מתקשרת למספר תפיסות חברתיות התורמות לקיומה ומשפיעות על התרחשותה. נציג להלן את ההסברים המרכזיים בתחום:

1. תפיסה שלזקנים אין עתיד, ובשל כך הם אינם זקוקים לכסף ודי להם במה שעומד לרשותם. תפיסה זו מקורה ב"גילנות" שמשמעותה שנאת זקנים, המצדיקה מוסרית את הפגיעה בהם.
2. תפיסה נוספת היא שבשלב מסוים של חיי ההורים המזדקנים, בני המשפחה הם אלה שמקבלים החלטות על רווחתם ועל ניהול כספיהם, תוך צמצום האוטונומיה של הזקנים והגבלתם בשימוש במשאביהם הכספיים, ומתוך מחשבה שכספי ההורים שייכים למעשה לאותם בני משפחה.להוסיף כי האפשרות לניצול כלכלי מעצימה כאשר הקשיש מתחיל תהליך דימנטי,או הופך להיות תשוש נפש,או סיעודי ואז ממילא "מה כבר הוא יכול לעשות"- להוסיף כי אם הקשיש הסיעודי או תשוש הנפש שוהה במסגרת של בית אבות אזי אפשר לעשות מה שרוצים- הערת "יד לקשיש".
3. תפיסה חברתית לפיה רק גברים יכולים לנהל את ענייניהם הכספיים, עלולה להוות רציונל לבני משפחה להשתלט על רכוש האמהות הקשישות, כמו גם לגורמים אחרים המזהים בנקל את חולשותיהן של קשישות שנשארו בגפן לאחר מות בני זוגן. 80% מקורבנות הניצול הכלכלי הם אכן נשים, וגם כאשר מדובר בזוגות שנפלו קורבן לניצול כלכלי, הפונים לעזרה ברוב המקרים הם נשים.
4. התעללות מהסוג הנדון שכיחה בקרב אוכלוסיית הזקנים גם בשל העובדה שיש קבוצה גדלה והולכת (אם כי היא עדיין מהווה מיעוט) של זקנים שהם בעלי רכוש וכספים (אשל, 2007). ראוי לציין כי גם כשמדובר בזקנים שאינם עשירים, ואפילו בכאלה שהכנסתם זעומה (בדומה לדוגמאות שהובאו בהקדמה), עדיין מדובר בכספים שעבור המנוצלים והמנצלים ערכם רב.

גורמי סיכון להתרחשות ניצול כלכלי

בספרות מצוינים כמה גורמי סיכון לניצול כלכלי. נסקור את המרכזיים שבהם:

1. מוגבלות גופנית ונפשית של הקשיש המביאה לידי תלות בגורמים מטפלים ולשליטה של אותם גורמים על הקשיש. בהקשר זה מושם בספרות דגש רב על מוגבלות קוגניטיבית הפוגעת ביכולת ההבנה או התפקוד בתחום הכלכלי. אחד האתגרים בתחום זה הוא היכולת להעריך, בצורה מהימנה ומדעית, את הכישורים ואת יכולות ההבנה של אנשים מזדקנים בכל הנוגע לניהול כספיהם .
2. פער בתפיסת העולם של חלק מהקשישים לגבי המציאות העכשווית. הזקנים בחלקם חיים עדיין בעולם שבו לא נעלו דלתות, בעולם שבו עסקה היתה נחתמת בלחיצת יד, עולם שבו מילה היתה מילה. הם מתקשים להפנים את השוני שחל בעולם של ימינו.
3. חלק לא קטן מהזקנים אינו מתחבר לשפה המדוברת כיום, שפה המעוגנת בביטויים שונים שאינם מוכרים להם, וכן לטכניקות מחשוב רבות ומגוונות שזרות להם ויוצרות עולם מנוכר וזר להם לחלוטין.
4.        אחדים מהזקנים מגלים חוסר הבנה ואי-שליטה במידע שמגיע אליהם ממוסדות פיננסיים שונים. כמויות המידע שמגיעות לציבור, בין השאר ממוסדות בנקאיים שבהם אנשים מנהלים את חשבונותיהם, מגבירות אצל חלק מהזקנים את תחושות חוסר הביטחון וחוסר שליטה בכל הנוגע לחשבונותיהם. זקנים רבים נמנעים (או מתביישים) לגלות את בורותם לנוכח השפה החדשה וכמויות המידע האדירות שמגיעות אליהם, ולא פעם מעמידים פנים כאילו הם מתמצאים בחומר שנשלח אליהם.
5. קיים קשר הדוק בין ניצול כלכלי לבין בדידות. בדידות הינה מצב שמאפיין זקנים לא מעטים בחברה שלנו כיום. ברוב המקרים אלה זקנים שחוו אובדן כלשהו, כגון אובדן תנועתיות, אובדן כוח גופני, אובדן של כושר ראייה ושמיעה, ומעל לכול אובדן של בני זוג ובני משפחה אחרים. אנשים בודדים מחפשים לא פעם קשר עם העולם החיצון באמצעות גורמים שונים שנקרים בדרכם. במקביל אותם גורמים מזהים בנקל את הזקנים שמאסו בחיי הבדידות ומחפשים לעצמם חברה ומשענת לעת צרה, ועלולים לנצל זאת לרעה.
6. לעיתים ישנם גורמים פסיכופתולוגיים במשפחת הקשיש. זקנים לא מעטים הינם קורבנות של בני משפחה שלוקים בהפרעות נפשיות שונות בדרגות שונות, כגון מחלת נפש, ליקוי שכלי, פיגור, או התמכרות לסמים ולאלכוהול. במצבים כאלה הזקנים עלולים להיות נתונים לסחיטה מתמדת של כספים תוך השמעת איומים כלפיהם, הפעלת לחץ ואף הפעלת אלימות גופנית כלפיהם. לעיתים מתגוררים הזקנים עם אותם בני משפחה תחת קורת גג אחת ונתונים ללחצים בלתי פוסקים למשיכת כספים ולמימון החיים המשותפים במסגרת הבית. השתלטות בני משפחה וגורמים מנצלים אחרים על הקשיש, בידודו וניתוקו מבני משפחה אחרים או מכל גורם חיצוני אחר, מאפשרים למנצל לפעול ללא כל הפרעה. השיטות המגוונות והמכוערות שבאמצעותן מנוצלים הזקנים כלכלית מגיעות אף לידי נישואים פיקטיביים בין הגורם המנצל לבין הקשיש, כאשר לעיתים מדובר בפער גילאים בלתי סביר בין בני הזוג.

סוגים של זקנים המנוצלים כלכלית

התנסות מעשית מראה שיש כמה סוגים של זקנים המנוצלים כלכלית. נציג את הסוגים העיקריים :

1. "אסיר כלכלי": זקן התלוי כל כולו במטפל ומבודד על ידו מרשת התמיכה המשפחתית והחברתית.
2. "ישן": זקנים אשר עקב דמנציה (אלצהיימר למשל,בה הוא הופך להיות תשוש נפש-הערת "יד לקשיש") וירידה בתפקוד (למשל קשיש תשוש גוף אשר אינו מסוגל למלא את כל מטלות היום יום,או קשיש סיעודי המרותק לכסא גלגלים-הערת "יד לקשיש") איבדו כל רצון ויכולת לטפל בענייניהם הכספיים.
3. "אלמן" או "אלמנה": זקנים שכתוצאה מפטירת בן או בת הזוג, נאלצים לטפל בעניינים שלא טיפלו בהם בעבר, משום שהסתמכו על בני זוגם, וכיום הם נזקקים לסיוע ולעזרה של אחרים, ביניהם גורמים חיצוניים שמאתרים בנקל את מצוקותיהם של הזקנים ואת היכולת הטמונה במצבים אלה לגריפת רווחים על גבם.

  בעניין זה יש לציין את הבעייתיות הטמונה לא אחת בהגדרה של מנוצל כלכלית, הכוונה בעיקר לאותם מקרים שבהם זקנים מעבירים סכומי כסף נכבדים לאנשים המסייעים להם ומשמשים להם לא פעם מקור לחברה ולבילוי, או למקרים שבהם מעבירים זקנים מרצונם הכן את רכושם למטפלים או לגורמים אחרים, לעיתים תוך כדי העדפתם על בני משפחה. לכאורה אין מקום להתערב במקרים כגון אלה ויש לכבד את רצונו של הקשיש להיטיב עם מי שהיטיב עימו. אולם במקביל עולה השאלה אם הדברים נעשו לחלוטין בנפש חפצה, או שמא הופעלה על הקשיש השפעה בלתי הוגנת שגבלה בניצול כלכלי.

  דוגמה למצב כזה הוא התיאור הבא: א.מ. הוא קשיש בן 98, צלול לחלוטין, ערירי ללא ילדים. לאחר שהתאלמן לפני מספר שנים, הכניס לביתו מטפלת מסורה אשר הגיעה מדי יום ביומו ולעיתים אף בסופי שבוע. בני משפחתו, שהיו עימו בקשרים הדוקים, החלו לחשוש כי הקשר בין הקשיש למטפלת מתהדק מדי וכי היא מנצלת קשר זה לקבלת כספים מעבר לשכר הרגיל שעליו סוכם מלכתחילה. בביקורה של העובדת הסוציאלית, ביקור שנתקל בהתנגדות עזה מצד המטפלת, התברר כי כדי להקל על המטפלת רכש לה הקשיש מכונית חדשה בסכום של כ80,000 ₪  . על אף הסבריו של הקשיש כי המכונית נחוצה בשל המרחק מביתה של המטפלת לביתו, הוא הודה לבסוף כי הוא מצטער על הוצאה כספית זו וכי היה נתון ללחצי המטפלת ולא שקל את הדברים עד תום. במקרה זה לא היה מקום להעמיד את המטפלת לדין, מה גם שהיא ממשיכה לעבוד בבית הקשיש, אולם העובדה שהיוזמה לפעולה זו נעשתה מצידה, תוך כדי ניסיונות חוזרים ונשנים להדיר את הקרובים מביקורים בבית הקשיש, מחדדת את הקושי באשר להגדרה המדויקת של ניצול כלכלי.

איתור וזיהוי מצבים של ניצול כלכלי

יש סימנים מחשידים ייחודיים המאפיינים זקנים שהם קורבנות ניצול כלכלי:

1. זקנים המלווים באנשים זרים בעת ביצוע פעולות כספיות.
2. זקנים המלווים על ידי בני משפחה, ובהתנהגותם ניתן לזהות כי הם אינם מבצעים את פעולותיהם באופן עצמאי, אלא תחת לחצים וכפייה, תוך כדי הפגנת לחץ, אי-שקט וחרדה בעת ביצוע הפעולות.
3. זקנים שמבצעים פעולות כספיות בניגוד להרגליהם, ללא יכולת להסביר את צעדיהם.
4. זקנים שמביעים חרדה חוזרת ונשנית שמא יפונו מבתיהם ויאושפזו במוסד כלשהו, תוך קישור הנושא לדרישות או לחצים כלכליים של בני משפחה.
5. זקנים שמגלים סימני ניתוק מאנשים אחרים, מרבים להסתגר בבתיהם בניגוד להרגלים קודמים, מגלים סימני הזנחה, חוששים לדבר ומכונסים בתוך עצמם. סימנים אלה הם בגדר סימני הזהרה שעשויים לאותת על חשד לניצול כלכלי ולעיתים אף על סוגי התעללות נוספים. עם זאת, יתכן שלא מתרחש ניצול מעין זה ושהתנהגות הזקן נובעת מסיבות אחרות.

 יש לציין כי הקושי בזיהוי של ניצול כלכלי מתחזק לנוכח העובדה שמרבית הזקנים נמנעים מלדווח על היותם קורבנות לניצול כלכלי, הן בשל תחושת הבושה והמבוכה, והן בשל החשש שמא יבולע להם על ידי הגורם המנצל, מה גם שלעיתים מקננת בליבם התקווה שמא בכל זאת החשודים בניצול רוצים להיטיב עימם ולסייע להם, מתוך מחשבה תמימה ש"לא יתכן שהאדם שמסייע ועוזר לי, רוצה בעצם לנצל אותי".

 הקשר בין תופעת הניצול הכלכלי לבנקים

אחד המקומות שבהם ניתן לאתר ולזהות מצבי ניצול כלכלי הוא הבנק, וזאת משום שעובדיו נמצאים בקשרים קרובים ותדירים עם הזקנים ומהווים עבורם לא אחת אנשי אמון בנושא הפיננסי. הזירה שבה מתרחשות תופעות הניצול הכלכלי הינה לעיתים קרובות הפרוזדורים, הדלפקים והמחשבים של הבנקים, שם מתבצעות העסקאות, נחתמים המסמכים ונמשכים הכספים של הזקנים הנתונים לניצול כלכלי.

                        בכמה מקומות בארצות הברית קיימות תוכניות שבהן משולבים עובדי המערכת הבנקאית והן מיועדות לטפל הן באיתור זקנים שנפלו קורבן לניצול כלכלי, והן בהגברת מודעות הזקנים לשמירה על חסכונותיהם ועל כספם.

                        הגברת המודעות בד בבד עם חינוך הציבור למניעה ולזהירות מוגברת חשובים ביותר לצורך התמודדות עם התופעה. לשם כך חייב להיווצר שיתוף פעולה בין המשטרה, שירותי הרווחה, גורמים משפטיים והמערכת הבנקאית, במטרה לבנות תוכנית הדרכה של ציבור הזקנים להגנה מפני ניצול ולהימנעות מחבירה לגורמים מנצלים. שיתוף פעולה זה דרוש גם כדי לנקוט בהליכים מהירים נגד אותם גורמים מנצלים, מה גם שבחלק מהמקרים עיכוב הליכים יכול להיות קריטי היות שמדובר באנשים זקנים, ולהוביל לכך שהפושעים לא יבואו על ענשם.

                        יישום עקרונות אלה במציאות הוא בעייתי. שיתוף הפעולה עם המערכת הבנקאית מלווה בקשיים לא מעטים בשל חובת הסודיות שחלה על כל עובד במערכת זו. אולם יחד עם זאת, חייבת להימצא דרך ליזום חקיקה שתאפשר גילוי מהיר ונאות של מקרי ניצול כלכלי על ידי מסירת מידע מגורמים בנקאיים הנמצאים ב"חזית" ויכולים לאתר ולזהות מקרים כאלה, תוך מציאת איזון בין חובת הסודיות הקיימת לבין חובת הגילוי והדיווח, שעדיין אינה קיימת. הכרת התופעה כתופעה בעייתית המהווה כיום מרכיב משמעותי בסוגיית ההתעללות בזקנים ומצריכה היערכות והתמודדות מיוחדת, תביא לידי התגייסות הגופים המקצועיים הרלבנטיים במטרה למצוא את הדרכים הנאותות להתמודד עם תופעה כאובה ומכוערת זו.

הבנקים ותופעת הניצול הכלכלי של זקנים – היבט חוקי

עולם המשפט מתמודד בדרכים מגוונות עם תופעת הניצול הכלכלי. דוגמאות לכך הן ההתייחסות לעושק בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, ההתייחסות לניצול מצוקתו של הצרכן בסעיף 3 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א 1981- ; וההתייחסות להשפעה בלתי הוגנת על עורך צוואה בסעיף 30 לחוק הירושה תשכ"ה 1965 -. קצרה היריעה מלדון במכלול הדרכים החוקיות להתמודדות עם סוגיית הניצול הכלכלי של זקנים בכללותה. על כן, כפי שצוין לעיל, במסגרת מאמר זה אנו מבקשים לבחון סוגיה צרה ונקודתית: האם יש מקום להחיל על עובדי הבנק חובה לדווח לרשויות אכיפת החוק על חשש לניצול זקן, או לחילופין להסתפק ברשות לדווח במקרים מעין אלה ? כפי שיובהר בהמשך, נכון להיום חובה כזו לא קיימת, וזאת בניגוד לחובת דיווח שחלה במקרים של אלימות גופנית או התעללות נפשית כלפי זקן חסר ישע. למרות שאין חובת דיווח במקרים של ניצול כלכלי, לבנקים חובות שונות שמטרתן להגן על הלקוחות ובכללם זקנים חסרי ישע. נתייחס בקצרה לחובת הזהירות המוטלת על הבנק.

חובת הזהירות של הבנק לניצול כלכלי

חובתו העיקרית של בנק כלפי לקוחו היא למלא אחרי הוראות הלקוח כפי שהן ניתנות מעת לעת. עם זאת, הבנק גם מחויב כלפי לקוחו לנקוט באמצעי זהירות ראויים ולעשות ככל הניתן והראוי כדי למנוע אפשרות שפלוני ירמה את לקוחו ויגזול את רכושו. חובת הזהירות מעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח 1968-, הקובע:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

                        בשורה של פסקי דין נקבע כי חובת הזהירות חלה במערכת היחסים שבין בנק ללקוח. כך בדיון אזרחי מס' 1740/91, בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נגד פרוסט קוסטמן (להלן "פס"ד פרוסט"), קבע בית המשפט העליון כי:

בנק חב חובת זהירות ללקוחו. רמת הזהירות המוטלת עליו הינה לנקוט כל אותם אמצעי זהירות שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין. אמצעי זהירות אלה משתנים על-פי הנסיבות. יחד עם זאת, ניסיון החיים מצדיק יצירתן של הכללות שונות. הכללות אלה הן ביטוי קונקרטי, כרמות הפשטה שונות, של השיקולים השונים שיש להתחשב בהם בקביעת רמת הזהירות. הן מתחשבות בהסתברותו של סיכון אפשרי, בהוצאות הנדרשות מהבנק ומלקוחו למניעת הסיכון, בחומרת הנזק (לבנק וללקוח), בערך החברתי של הפעילות הנעשית באמצעות הבנק וביכולתם של הבנק ושל הלקוח למניעת הסיכון או "לפיזורו" (עמ' 85).

                        פס"ד פרוסט גם קובע שיש לאזן בין שתי החובות שצוינו לעיל, דהיינו החובה למלא אחר הוראות הלקוח והחובה לנקוט באמצעי זהירות ראויים למניעת רמאות וגזל הלקוח, ובלשון בית המשפט בפסק דין זה : "מן הראוי למצוא פשרה ואיזון ראוי בין השיקולים הסותרים, לאפשר פעילות שוטפת ובלחי מופרעת של הבנק ובעת ובעונה אחת ליצור כלי שיגן ככל הניתן על הלקוח מפני רמאות" (עמ' 55).

                        מלשון הדברים מובן שאין כאן רק חובה לכבד את רצונו של הלקוח, אלא אפשרות לפעילות עסקית שוטפת של הבנק, שהיא מאבני היסוד של הפעילות הפיננסית הבנקאית. כך למשל, בכל הנוגע לכיבוד שיקים, קיים צורך בפעילות שוטפת ומהירה של הבנק. שיק שנמשך ביום מסוים, חייב הבנק לכבדו באותו יום. בית המשפט העליון ממשיך וקובע עקרונות בכל הנוגע לחובת הזהירות:

כשם שהצורך במהירות פעולה מכתיב כללי התנהגות בעסקי פירעון שיקים, כן היעדרו של אותו צורך חייב מעצמו להשפיע על קביעת כללי התנהגות כעסקי בנק שאין בהם אותו יסוד של מהירות. מדברים אנו, בתורת משל, באותן פעולות שהן "מיוחדות" או "חד פעמיות" על-פי טיבן, פעולות שאינן מתמצות בהן עצמן – כפירעונו של שיק – אלא בפעולות שנועדו, מעיקרן, ליצור לבנק וללקוחו נורמות התנהגות מסוימת לעתיד, או להוליד פעילויות אחרות ביחסי בנק ולקוחו… כגון פתיחת חשבון, יצירת שיעבוד, המחאת זכויות, הוצאת כתב ערכות וכיוצא כאלה. אין הכרח לבצע פעילויות אלה במהירות, ולרשות הבנק פנאי (באורח יחסי) לבדיקה, לחקירה ולבירור… חובה מיוחדת מוטלת על הבנק מקום שמדובר כפעילות "בלתי שגרתית", החורגת ממערכת היחסים הקודמת שבין הבנק לבין לקוחו. החריגה יכולה שתהיה בנושאים מנושאים שונים, כגון בסוג הפעולה (למשל כשמדובר בפעילות "חד-פעמית"), כגובה הסכום שהוא נושא לעסקה וכיוצא באלה. ככל שהחריגה תגדל ותלך, כן תרבה חובת הזהירות המוטלת על הבנק (עמ' 59, 60).

 בית המשפט ממשיך וקובע כי יש לקחת בחשבון גם מאפיינים אישיים של הלקוח: "גורמים נוספים העשויים להשפיע על אופי החובה המוטלת על הבנק כלפי לקוחו הם אישיותו של הלקוח (גיל, רמת השכלה, הבנה)" (עמ' 62). אדם זקן הוא ככל אדם, ועל הבנק לכבד את הוראותיו. יש להיזהר מדעות קדומות ומגילנות. יחד עם זאת, כאשר מדובר בפעולות בלתי שגרתיות, או לחילופין כאשר ניתן להתרשם כי בשל מצבו הגופני או הנפשי של הלקוח, רמת השכלתו והבנתו, קיים חשש כי הוראותיו לפקיד הבנק הן בניגוד לטובתו, על פקיד הבנק לבדוק שהלקוח ער ומבין את מהות הפעולה, ושהיא נעשית על פי רצונו.

דוגמאות של נקיטת חובת זהירות מטעם הבנקים

              א. פרשת בר און נגד בנק לאומי

                        דוגמה לזהירות ראויה של בנק ניתן למצוא בפסק דין ה"פ 000279/99, בר-און נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואחרים שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה (להלן: פס"ד בנק לאומי). בתיק זה דן בית המשפט בשאלה אם בנק רשאי לסרב להעביר כספים לחשבון של מיופה כוח בחשבון, בטרם וידא ישירות עם בעל החשבון את מצבו המנטאלי ורצונו האמיתי. במקרה הנדון מדובר היה באישה קשישה שהעבירה לבנה ייפוי כוח נוטריוני המאפשר לו לפעול בחשבון הבנק שלה.

 בהקשר זה, יש לציין כי במקרים רבים הבנק פועל על פי ייפויי כוח שנותנים לקוחות הבנק לבני משפחה או לאנשים זרים. ייפוי כוח הוא כלי משפטי המאפשר לאדם למנות שליח שיטפל בעניינים שונים בהתאם לקביעתו. העיגון המשפטי לכך מצוי בחוק השליחות  התשכ"ה 1965-. סעיף 1(א) לחוק השליחות קובע כי "שליחות היא ייפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי". מתן ייפוי כוח על ידי זקנים לבני משפחתם או לאחרים הוא תופעה שכיחה מאוד, וזאת בעיקר בשל ירידה ברמה התפקודית והבריאותית שמאפיינת גיל זה. הקושי העיקרי הוא שלעיתים הזקן לא יכול לפקח על מעשיו של המיופה. יתרה מזו, לעיתים אדם נותן ייפוי כוח כשהיה צלול, ועם הזמן יש ירידה ביכולותיו הקוגניטיביות אך השליח ממשיך לפעול מתוקף ייפוי הכוח כאשר הזקן כבר אינו מסוגל לפקח על פעולותיו.

                        בפס"ד בנק לאומי הבנק עיכב את דרישת הבן, שדרש בין השאר להעביר את כספי אמו שבחשבונה בבנק, לחשבון על שמו. סירוב הבנק נבע מסיבות שונות, ביניהן הפעולה החריגה – העברת כל כספיה של האם לרשות הבן, כולל שבירת תוכניות חיסכון; מאמציו של הבן למנוע קשר עם אימו לשם קבלת אישור לפעולה; דברי המטפלת כי האם "אינה בסדר" וכי היא סובלת משכחה; והידיעה כי האם חולה מאוד ומאושפזת בבית חולים גריאטרי. הבן פנה בתביעה לבית המשפט לצו הצהרתי כי על הבנק לכבד את הוראות ייפוי הכוח הנוטריוני ולהעביר את כל הזכויות ו/או הכספים הנמצאים בחשבונה של האם לחשבון הבן ו/או לפעול בהתאם להוראותיו. בית המשפט דחה את תביעת הבן וקבע שהבנק "רשאי גם רשאי, ולא זו בלבד, אלא אפילו חייב היה לנהוג כך כלפי לקוחתו, ואלמלא נהג כך היה מסתכן בתביעה פוטנציאלית לפיצוי, ממי שעלול היה להיפגע מהעברת הכספים" (עמ' 5). בסופו של דבר התברר שהאם אכן היתה חולה מאוד וסבלה מירידה קוגניטיבית.

              ב. פרשת כחולי נגד בנק ברקליס דיסקונט

  דוגמה נוספת להתמודדות משפטית עם סוגיית גבולות חובת הזהירות המוטלת על הבנקים בהקשר של ניצול כלכלי של זקנים ניתן למצוא בפרשה הידועה כפרשת "כחולי" (ע"א 636/89, ד"ר אברהם כחולי נגד בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ, פ"ר מה, 3, 265), שבעקבות פסק הדין באותה פרשה נערך דיון נוסף וניתן פסק דין בתיק 1740/91 ברקליס דיסקונט בע"מ נגד פרוסט. בפרשה זו היה מדובר בזוג זקנים, בשנות ה-80 לחייהם – ד"ר כחולי וגברת פרוסט – אשר ניהלו את חשבונותיהם בבנק ברקליס דיסקונט (להלן "הבנק"). על אף שלא היו נשואים, הם ניהלו חיים משותפים כידועים בציבור. לגברת פרוסט היה בן, עו"ד אדם פרוסט. כחלק מקשרי האהבה והאמון עם גברת פרוסט, נתן ד"ר כחולי לעו"ד אדם פרוסט (כאמור, בנה של בת זוגו) ייפוי כוח כללי שהסמיך אותו לעשות כל פעולה בשמו ובמקומו בחשבון הבנק שלו.

                        עו"ד פרוסט אכן עשה שימוש בייפוי הכוח הזה, אך לא רק שימוש חיובי, אלא גם שימוש לרעה. במסגרת זו הוא פתח חשבון בנק חדש על שמו של ד"ר כחולי, ללא ידיעתו של האחרון. בדיעבד הסתבר כי בצד עיסוקו הרגיל כעורך דין, ניהל עו"ד פרוסט פעילות פיננסית ענפה ביותר. באופן טרגי, עו"ד פרוסט התאבד, ולאחר מותו הסתבר כי הותיר יתרת חוב בסך של 735,000 ₪  בחשבון הבנק שפתח על שמו של ד"ר כחולי.

                        הבנק מצידו, לאחר מותו של עו"ד פרוסט, קיזז את סכום יתרת החוב מחשבונו האישי של ד"ר כחולי, כחלק מזכותו הכללית לקזז חובות מחשבון אחד על חשבון חשבון אחר, וגם בשל כתב ערבות שחתם עו"ד פרוסט בשמו של ד"ר כחולי. הואיל ולד"ר כחולי היו יתרות זכות בחשבונו האישי, כיסה הבנק את החובות שהותיר עו"ד פרוסט בחשבון שפתח מכוח ייפוי הכוח על שמו של ד"ר כחולי, מחשבונו האחר הפרטי של ד"ר כחולי בבנק. במילים אחרות, עו"ד פרוסט, תוך ניצול לרעה של ייפוי הכוח שניתן לו על ידי ד"ר כחולי, לא זו בלבד שפתח חשבון בנק ללא ידיעתו, אלא אף שאב מחשבון זה כספים בסכומים נכבדים ללא ידיעתו וללא הסכמתו – סכומים שלאחר מותו של עו"ד פרוסט נגבו על ידי הבנק במסגרת קיזוז פנימי שנעשה עם חשבונותיו הפרטיים והאישיים של ד"ר כחולי.

                        ד"ר כחולי פנה לבית המשפט בתביעה נגד הבנק. לטענתו, הוא וגברת פרוסט נתנו את ייפוי הכוח לעו"ד פרוסט למטרה מצומצמת ומוגבלת. המטרה היתה לתת לעו"ד פרוסט ייפוי כוח לפעול בחשבונותיהם כדי להקל עליהם בטיפול בחסכונותיהם, כשלא יעמוד להם כוחם בזיקנתם. במילים אחרות, ייפוי הכוח ניתן מטעמי נוחות בלבד ולא מתוך רצון להעניק לעו"ד פרוסט סמכות מהותית להתחייב כספית בשמם. יתרה מזו, ד"ר כחולי וגברת פרוסט לא ידעו על הפעולות הכלכליות והמשפטיות שביצע עו"ד פרוסט באמצעות ייפוי כוח שהעניקו לו, וגם לא ידעו על עסקיו הפיננסיים שמחוץ לעיסוקו כעורך דין. אילו היו יודעים זאת, היו מבטלים את ייפוי הכוח לאלתר.

                        הבנק מצידו טען כי פעל על סמך ייפוי כוח תקף שהציג בפניו עו"ד פרוסט. נוסח ייפוי הכוח שהעניקו ד"ר כחולי וגברת פרוסט לעו"ד פרוסט היה רחב ביותר ואפשר לו למעשך פעילות ללא כל הגבלה בחשבונות הבנק שלהם. לפיכך, משלא הגבילו ד"ר כחולי וגברת פרוסט במפורש את ייפוי הכוח שהעניקו לעו"ד פרוסט, לא היתה מניעה משפטית מצך הבנק להסתמך על ייפוי הכוח ולאפשר לו לפתוח חשבון בנק על שמם, ובמסגרת זו אף להיכנס ליתרת חובה משמעותית בחשבון זה.

לכשהגיע הדבר לבית המשפט, נשאלו למעשה שתי שאלות משפטיות: האחת – האם פעולותיו של עו"ד פרוסט מחייבות את ד"ר כחולי, גם כאשר הראשון פעל תוך הפרת אמון, תוך קידום ענייניו האישיים בלבד, שלא על פי הוראותיו של ד"ר כחולי ואף

בניגוד לאינטרסים שלו. השנייה – האם הבנק הפר את החוזה שלו עם ד"ר כחולי בכך שהתרשל בטיפול בחשבונות שלו, בכך שאפשר למיופה כוחו לפעול בניגוד מוחלט לאינטרסים שלו.

הסוגיה הגיעה בסופו של דבר לפתחו של בית המשפט העליון. בהקשר זה נאמרו על ידי בית המשפט העליון (בדעת רוב, של כבוד השופטים אור וברק, כנגד דעתו החולקת של כבוד השופט גולדברג) מספר אמירות חשובות ומהותיות מאוד בכל הנוגע לאחריות של בנקים כלפי לקוחותיהם הזקנים. ראשית, בית המשפט העליון חזר על קביעותיו הכלליות בעבר כי "ההתקשרות החוזית בין בנק ללקוחותיו טומנת בחובה חובת זהירות מצד הבנק כלפי הלקוח לנהוג בכספי הלקוח במיומנות ובזהירות ראויות ולדאוג שכספו או נכס–המופקדים לא ייפגעו" (השופט אור, עמ' 274 לפסק הדין). בית המשפט העליון המשיך וקבע כי בנסיבות העובדתיות של העניין, "כל בנקאי סביר וזהיר היה חושד חשד של ממש ש[עו"ד] פרוסט פועל, בנסיבות המקרה, שלא במסגרת מה שהמערער [ד"ר כחולי] התכוון לו וכי הוא מנצל את ייפוי הכוח של המערער לתועלתו הוא, בנסיבות הפוגעות באינטרס של המערער, ושלא על דעתו של האחרון" (עמ' 277 לפסק הדין). בית המשפט העליון ממשיך וקובע כי "נסיבות אלה הצדיקו, שהבנק יעמיד את המערער [ד"ר כחולי] על העובדות והמעשים הנעשים בשמו ויברר עם המערער, אם הדברים נעשים על דעתו" (עמ' 277 לפסק הדין).

                        חיזוק למסקנתו מצא בית המשפט בכך שהיה ברור שד"ר כחולי לא התכוון להיכנס להרפתקאות כספיות. כדברי בית המשפט:

בהתחשב בגילו המתקדם – בתקופה הרלבנטית היה בשנות השבעים המתקדמות ובשנות השמונים לחייו – כל מעייניו היו לחיות את חייו בהשקט ובבטחה, כשהוא שומר על חסכונותיו וקצבאותיו לצורכי עצמו. לשם כך אף הקפיד לבל יקופח, אפילו בשקלים ספורים בלבד של הריבית שהגיעה לו מחסכונותיו בבנק. את ייפוי הכוח לפרוסט נתן כדי להקל על עצמו ולחסוך את הטורח הכרוך בפעולותיו הכספיות בבנק, כשכוחותיו לא יעמדו לו (שם)

 בית המשפט קיבל אם כן את תביעתו של ד"ר כחולי. בסיכום הדברים קבע בית המשפט כך:

"כשבוחנים את השאלה אם צריך בנקאי זהיר לחקור ולדרוש בשאלה, שמא פועל מיופה-כוח של לקוחו על דעת הלקוח, מתקשרת השאלה באמצעים העומדים לרשות הבנק…. ככל שהבירור והחקירה קלים ופשוטים יותר, כן יהיה מקום לצפות מהבנקאי שבעת שמתעורר חשד ביחס לתקינות פעולות מיופה הכוח, יפעל לבירור העובדות לאמתן (עמ' 278 לפסק הדין)."

בית המשפט ממשיך וקובע:

בענייננו, לא היה קל מאשר לברר זאת עם המערער [ד"ר כחולי]. המערער ביקר רבות בבנק, הוא שאל ובירר פרטים שונים בנוגע לחשבונותיו בבנק, ולא היה קל מלהפנות את תשומת ליבו למה שמתרחש בחשבון הדביטורי שנפתח בשמו ולשעבוד כל נכסיו להבטחת חובותיו של עו"ד פרוסט (עמ' 278 לפסק הדין).

  לאור ההלכות המשפטיות שתוארו לעיל, ניתן לכאורה להסיק כי אכן ישנה חובה משפטית – חובת זהירות – שיכולה לשמש מגן מפני ניצול כלכלי של הזקן בזירה הבנקאית. יחד עם זאת, לטענתנו, חובת זהירות כללית מעין זו אינה מספקת. אומנם חובת הזהירות היא חובה חשובה, והיא אכן יכולה לסייע בהתמודדות עם תופעת הניצול הכלכלי המתרחשת בבנק, אך הגנה זו היא חלקית בלבד, בין השאר מהטעמים האלה:

1. חובת הזהירות חלה בעיקר כאשר מדובר בפעולות "בלתי שגרתיות". בפס"ד בנק לאומי שנזכר לעיל ניתן לראות זאת בבירור, כאשר במקרה זה "נורות אדומות" הבהבו מכל כיוון אפשרי: הוצאת כל כספי האם והעברתם לבן, שהיית האם בבית חולים, שבירת תוכניות חיסכון ועוד. אולם לעיתים, בדומה לדוגמאות שהובאו בהקדמה, הניצול נעשה טיפין-טיפין ואותן "נורות אדומות" אינן מהבהבות. אומנם כפי שצוין בפס"ד פרוסט, גורמים נוספים כגון גיל הלקוח, אישיותו, רמת השכלתו ומידת הבנתו עשויים להשפיע על חובת הזהירות המוטלת על הבנק כלפי לקוחו, אך לעיתים קרובות אין בידי פקיד הבנק הכלים, ההכשרה והיכולות לזהות האם הלקוח הזקן פועל מתוך רצון חופשי או מנוצל כלכלית בשל כפייה, איום, ניצול מצוקתו וכדומה – כלים ויכולות אשר לפחות בחלקם מצויים אצל פקידי הסעד להגנת הזקן.
2. אף אם הבנק נזהר ובדין לא אישר הוראות שניתנו על ידי הזקן עצמו או מיופה הכוח שלו, האם בכך פסק הניצול הכלכלי ? מי ערב לכך שהזקן לא ימשיך להיות מנוצל על ידי אותו מנצל בדרכים אחרות, אם באמצעות פתיחת חשבון בבנק אחר, אם באמצעות ניצול קצבת הזיקנה של הזקן, אם באמצעות השתלטות על רכושו או בכל דרך אחרת?

 מטעמים אלה אנו מבקשים לבחון את האפשרות לתת לפקידי הבנק רשות לדווח לפקידי הסעד, או לחילופין להטיל עליהם חובה לדווח, במקרה שהם חוששים כי הזקן הפועל בחשבון הבנק שלו מנוצל כלכלית. מטרת הדיווח היא לאפשר לאותם פקידי סעד לבחון אם כך הם פני הדברים. הבדיקה תאפשר לקבוע האם מדובר בזקן כשיר משפטית הפועל בחשבונותיו הבנקאיים על פי רצונותיו, או שמא מדובר בזקן חסר ישע אשר פועל מתוך לחצים, מצוקה, ניצול ירידה מנטאלית וכדומה.

החברה בכללותה אכן צריכה לסייע לזקנים שסובלים מהתעללות והזנחה, אך לאנשי המקצוע המטפלים בזקנים בכלל ולפקידי הסעד בפרט יש תפקיד עיקרי בכל הנוגע להתמודדות עם תופעה זו. המחוקק העניק לפקידי הסעד סמכויות לפעול במסגרת חוקים שונים, חוקי הגנה שמטרתם להגן הזקן מפני התעללות והזנחה, כגון חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב 1962- וחוק ההגנה על חוסים התשכ"ו 1966 -. פקיד הסעד הוא עובד סוציאלי שמביא את תרומתו הייחודית של המקצוע בשעת הכרעה בהפעלת חוקי הגנה. למרות שחוקי ההגנה חוקקו בחלקם עוד בשנות השישים, רק בשנת 1985 – תקופה שבה תופעת ההתעללות בזקנים עלתה למודעות החברתית – החל תהליך של הכשרת עובדים סוציאליים מתחום הזיקנה לשמש כפקידי סעד לחוק ההגנה על חוסים ומונה פקיד סעד ראשי לחוק זה. בשנת 1991, עם הוספת תיקון 26 לחוק העונשין מ-1989  (חוק העונשין – פגיעה בקטינים ובחסרי ישע) המעגן את "חובת הדיווח", הורחבו סמכויותיהם של פקידי סעד אלה ליישום חוק זה גם בתחום הזיקנה. פקידי הסעד לטיפול בזקנים נמצאים כיום במרבית המחלקות לשירותים חברתיים ברחבי הארץ (כרם. 2002). לפעולתם ולהחלטותיהם של פקידי הסעד יש השפעה מכרעת על השאלה האם הזקן יזכה בהגנה משפטית כלשהי, ואם כן, באיזו. לבסוף, לפקידי הסעד הכשרה וידע תיאורטיים ומקצועיים המאפשרים להם להתערב במצבים של ניצול כלכלי ולזהות פתרונות טיפוליים שיאפשרו את הפסקת הניצול.

 חובת דיווח על ניצול כלכלי- המצב המשפטי בישראל

הטלת חובת דיווח במקרים של התעללות בזקנים חסרי ישע התווספה במסגרת תיקון 26 לחוק העונשין התש"ן 1989, פגיעה בקטינים ובחסרי ישע. הסעיף הרלבנטי 368 ד(א) לחוק קובע: "היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, חובה על האדם לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה כאשר העובר על הוראה זו צפוי דינו – מאסר שלושה חדשים".

                        סעיף קטן 368(ב) קובע אותו עיקרון גם כלפי אנשי מקצוע הנזכרים שם, וקובע תקופת מאסר ארוכה יותר של שישה חודשים למפר הוראה זו. סעיף 368 ד' (ו') לחוק העונשין קובע על אילו עבירות מוחלת חובת הדיווח, עבירות הכוללות בין השאר עבירה של הזנחה והתעללות. יחד עם זאת, לפי האמור בחוק, התעללות בקטין או בחסר ישע מתייחסת אך ורק להתעללות גופנית, נפשית או מינית. מכאן שחובת הדיווח אינה חלה בכל הנוגע לניצול כלכלי. חשוב לציין שחובת הדיווח אינה מתייחסת לכל זקן באשר הוא זקן, אלא לחסר ישע, כולל זקן שהוא חסר ישע. החוק מגדיר כחסר ישע את "מי שמחמת גילו, מחלתו או מוגבלותו הגופנית או הנפשית, ליקויו השכלי או מכל סיבה אחרת, אינו יכול לדאוג לצורכי מחייתו, לבריאותו או לשלומו". הרציונל להטלת חובת הדיווח מעוגן בתפיסה כי חסר הישע אינו מסוגל להגן על עצמו בכוחות עצמו, ולכן על החברה לפעול לשם כך.

                        במסגרת חוק העונשין, המחוקק מטיל על פקיד הסעד סמכות מכרעת בכל הנוגע לטיפול בתופעת ההתעללות. ראשית, הדיווח בנוגע להתעללות בחסר ישע מופנה לפקיד הסעד או במישרין למשטרה. על פקיד סעד שקיבל דיווח לבחון אם אכן מדובר בחסר ישע, ואם כן, עליו לדווח למשטרה. בידי פקיד הסעד ניתנת האפשרות לבקש פטור ולפנות לוועדת פטור שמעמדה וסמכויותיה עוגנו באופן סטטוטורי בתיקון הנזכר לעיל, וזאת אם לדעתו יש מקום לפעול באפיק טיפולי ולא פלילי. יתכן שהטעם לאי-הכללת ניצול כלכלי במסגרת העבירות שחלה עליהן חובת הדיווח טמון בכך שבקידום חוק זה היו מעורבים בעיקר ארגונים לקידום מעמד הילד (קדמן, 1992), וכפי שצוין לעיל, ניצול כלכלי מאפיין בעיקר את אוכלוסיית הזקנים. יתכן שסיבה נוספת היא שבארץ חקר תחום ההתעללות בזקנים החל רק בשנות התשעים, לאחר חקיקת תיקון מספר 26 לחוק העונשין התש"ן 1989, פגיעה בקטינים וחסרי ישע (אלון, 2004), ועל כן בעת חקיקת החוק, המודעות לתופעת ההתעללות בזקן ובפרט לניצולו הכלכלי, אם בכלל היתה קיימת, היתה קטנה. כך או אחרת, להבנתנו, הזקן חסר הישע אינו מסוגל להגן על עצמו גם מפני ניצול כלכלי, ועל כן בדומה להפעלת האמצעי של חובת דיווח כדי להגן על אותו זקן מפני התעללות גופנית ונפשית, יש מקום לשקול החלת אמצעי זה גם כאשר מדובר בניצול כלכלי. יש לציין כי על פי המחקר של אוניברסיטת חיפה (איזיקוביץ ועמיתיו, 2004) שהוזכר לעיל, לעיתים קרובות לניצול הכלכלי מתלווה אף התעללות נפשית והזנחה, מה שמחדד את הצורך בדיווח כדי להגן על הזקן.

                        כיום כאמור חובת הדיווח אינה חלה בכל הנוגע לניצול כלכלי, ובפרט אינה חלה על הבנקים. יתרה מזו, על פקידי הבנק חלה חובת סודיות שלכאורה עומדת בסתירה לחובת או רשות הדיווח. חובת הסודיות מובילה במקרים רבים לכך שלמרות שפקידי הבנק יימנעו מאישור פעולה בנקאית ללקוחם הזקן בשל חובת הזהירות המוטלת עליהם, הם לא ידווחו הלאה לרשויות הרווחה כי קיים חשש להמשך ניצולו של הזקן. על כן, לפני שנגיע למסקנה האופרטיבית, נתייחס בקצרה לחובת הסודיות המוחלת על הבנקים.

חובת סודיות הבנק ללקוח

כידוע הבנק חב חובת סודיות מול הלקוח. חובה זו מונעת לא פעם דיווח לגורמי הרווחה על חשש לניצול כלכלי. סוגיית חובת הסודיות בכללותה ובפרט בין בנק ללקוח היא סוגיה רחבה. למרות שחובת הסודיות היא חובה מרכזית בכל הנוגע ליחסי הלקוח והבנק, המחוקק הישראלי לא עיגן זאת באופן ספציפי בחוק. השופט עמית בתיק אזרחי (שלום, עכו) 2483/97 שאלתיאל נגד בנק המזרחי, 1999, מבהיר את הסוגיה הזו ואת מקור החובה בתמצית כדלהלן:

תמוה הדבר, אך המחוקק בישראל לא עיגן בחוק את חובת הסודיות הבנקאית. נראה כי היעדר הוראה מפורשת בחוק, נובע מההנחה כי הנושא כולו קשור בקשר בל יינתק עם פרטיותו של אדם ולכן מקור החובה בחוק הגנת הפרטיות, וספציפית, בסעיף 2 (8) לחוק הקובע :

הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע; ההנחה היא כי חובת הסודיות נובעת מתנאי מכללא בהסכם בין הבנק לבין הלקוח כי לא יימסר מידע אודות חשבונו בבנק (רע"א 1917/92 סקולר נ. ג'רכי פ"ר מז (5) 764 והאסמכתאות שם). אלו הגורסים כי תורת התנאי מכללא נכחדה משיטתנו המשפטית עם חקיקת חוק החוזים, יעגנו את מקור החובה בעיקרון תום הלב והדרך המקובלת נוכח יחסי האמון המיוחדים בין בנק ללקוחו (ד. פלפל, "הסודיות הבנקית היקפה וחריגיה" מחקרי משפט יא תשנ"ד 1994-, 125).

                        מקור נוסף של החובה הוא הנוהג הבנקאי ואין צורך לומר כי עיקרון הסודיות הבנקאית מקובל בכל מדינה מתוקנת. יש הגורסים כי ניתן למצוא עיגון סטטוטורי לחובה זו, בהוראת סעיף 15 לפקודת הבנקאות 1941 במשולב עם חוק הבנקאות (רישוי) התשמ"א 1981-(פלפל, שם, עמ' 133-132). אחרים גורסים כי מקור החובה מצוי בסעיף 8 (5) לחוק השליחות התשכ"ה 1965- ואף כחלק מעיקרון הסודיות המקצועית הכללית הקבוע בסעיף 496 לחוק העונשין התשל"ז 1977- (ר. בן אוליאל "דיני בנקאות" (חלק כללי) (המכון למחקרי חקיקה ע"ש הארי מאקר תשנ"ו 1996-, עמ' 109-108). יהא מקור החובה אשר יהא, אין חולק כי הבנק חב כלפי התובעת חובת סודיות (עמ' 4).

בפרשת רעא 1917/92 סקולר נגד ג'רבי, פ"ד מז [5] 764 [1993] נאמר:

מוסכם על הכול כי מוטלת על הבנק חובת סודיות באשר לענייניו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק ללקוח, ומאופייה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות. בלעדי אלה לא תיכון, ונמצא אז נפגע גם האינטרס הלאומי כלכלי כקיומה של מערכת זאת. אינטרס ציבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודיות הבנקאית ומבדיל אותה מחובת סודיות שמקורה בהסכם, שאין לציבור כל עניין בו (עמ' 771).

                        כאמור לעיל, יהא מקור החובה אשר יהא, אין חולק כי הבנק חב כלפי התובעת חובת סודיות. יחד עם זאת, חשוב לציין כי חובה זו אינה חובה מוחלטת ופעמים היא נסוגה מול חובות אחרות. כך למשל, בע.א. 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נגד נתן צבת, פ"ד מח [2] 573 (1994), אנו מוצאים את הדברים הבאים:

                        הסודיות אינה מוחלטת, ויש לה מספר סייגים, והשאלה המתעוררת בענייננו היא, אם נסיבות המקרה אינן נופלות בגדר אחד מן הסייגים אשר נקבעו לחובה זו, ואף נקלטו אצלנו, שהם – כפי שצוין לעיל – כאשר הבנק נדרש לגילוי מכוח חוק, כאשר הדבר נדרש מכוח טובת הציבור, כאשר הבנק נזקק לגלות פרטים לצורך אינטרס עצמי שלו או כאשר הלקוח נתן את הסכמתו לגילוי,

בין אם עשה זאת מפורשות ובין שהדבר משתמע מדבריו או ממעשיו (עמ' 603,604).

                        גם סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות קובע באופן מפורש סייגים והגנות לחובת הפרטיות אשר בכללה חובת הסודיות: "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה".

                        לאור דברים אלה, ניתן לומר שפרשנות ראויה של הדברים לעיל יכולה להצדיק מצבים שבהם פקיד בנק מדווח לרשויות הרווחה על ניצול כלכלי והדבר נחשב לסייג לחובת הסודיות, או לחילופין להגנה על פי חוק הגנת הפרטיות, שהרי ניתן לומר שדיווח זה הוא בגדר חובה מוסרית או מכוח טובת הציבור. עם זאת, אין בכך די. ראשית, אין פסיקה שקובעת כי דיווח מעין זה ייכלל במסגרת אותם סייגים ואותן הגנות. יתרה מזו, להבנתנו ללא הוראה חקיקתית מפורשת שתחיל רשות או חובה לדווח, פקידי הבנק יהססו מלדווח לפקידי הסעד ויחששו מלעמוד מול תביעה פוטנציאלית בגין הפרת סודיות. דיווח באופן ממשי יתאפשר רק אם החובה או הרשות הללו יעוגנו באופן ברור בחוק.

חובת דיווח על ניצול כלכלי – התפתחויות אחרונות

כיום אין בחקיקה הוראה מפורשת המחילה חובת דיווח במקרים של חשש לניצול כלכלי, וזאת בניגוד לחובת דיווח המוחלת על האדם מן היישוב ועל אנשי מקצוע כאשר קיים חשש לאלימות גופנית, התעללות נפשית או הזנחה. עם זאת, בכנסת הקודמת הועלו באחרונה שתי הצעות חוק המבקשות לעגן חובת דיווח גם ביחס לניצול כלכלי: הצעת חוק העונשין (תיקון – חובת דיווח על ניצול כלכלי של זקנים וחסרי ישע), התשס"ז 2007-; והצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – חובת דיווח על ניצול זקנים וחסרי ישע), התשס"ז 2007-.

הצעת חוק העונשין (תיקון – חובת דיווח על ניצול כלכלי של זקנים וחסרי ישע), התשס"ז 2007- באה להוסיף על חובת הדיווח המעוגנת בתיקון 26 לחוק העונשין המתייחס לאלימות גופנית ולהתעללות נפשית, כך שזו תחול גם על ניצול כלכלי. ההצעה באה להוסיף סעיף שנוסחו כדלהלן: "היה לאדם יסור סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה לפי סעיף 431 כלפי קשיש, חובה על האדם לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד שהתמנה על פי חוק הגנה על חוסים, התשכ"ו 1966-, או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו – מאסר שלושה חדשים". סעיף 431 לחוק העונשין מתייחס לעבירה של "עושק", דהיינו החובה היא לדווח על ניצול כלכלי כאשר ניצול כלכלי מוגדר בדומה לעבירה של עושק. סעיף 431 לחוק העונשין קובע כי:

       המנצל את המצוקה, החולשה הגופנית או השכלית, חוסר הניסיון או קלות הדעת של הזולת לאחת מאלה, דינו – מאסר שלוש שנים:

                        (1) דורש או מקבל דבר שאינו מגיע לו כדין ;

                        (2) דורש או מקבל בעד מצרך או כעד שירות תמורה העולה במידה                               בלתי סבירה על התמורה המקובלת;

                       (3) נותן בעד מצרך או בעד שירות תמורה הנופלת במידה כלתי סבירה                             מן התמורה המקובלת.

                        ההצעה אף קובעת כי הדיווח ייעשה לגבי כל קשיש (גיל 65 ומעלה) אף אם אינו חסר ישע. בדברי ההסבר נאמר כך:

                        על-פי חוק העונשין, קיימת חובת הדיווח על כל אדם שיש לו יסוד סביר לחשוב, כי זה מקרוב נעכרה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו. אמנם, אין היום חובת הדיווח לגבי ניצול כלכלי של זקנים. מוצע על כן, להרחיב את חובת הדיווח לגבי כל זקן, גם אם אינו חסר ישע, במקרה של חשד לניצול כלכלי. על-פי ההצעה הנוכחית, היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה ברכוש או ניצול כלכלי כלפי זקן, גם אם אינו חסר ישע, בידי האחראי עליו או כל אדם אחר, תהיה חובה על האדם לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה ; העובר על הוראה זו, דינו – מאסר שלושה חדשים.

מסתבר כי זו לא היתה הצעת החוק היחידה בנדון. הצעת החוק הנוספת שהועלתה הינה הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – חובת דיווח על ניצול זקנים וחסר ישע), התשס"ז 2007-. ההצעה באה להוסיף סעיף לאמור בחוק הבנקאות (שירות ללקוח). התשמ"א 1981-. לשון ההוספה:

        היה לעובד תאגיד בנקאי יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בחשבונו של קשיש או חסר ישע, או היה ניצול לרעה של כספו, חובה עליו לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד שהתמנה על פי חוק הגנה על חוסים, התשכ"ו 1966 -, או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו – מאסר שלושה חדשים.

        יש כאן דרישה ספציפית מעובד הבנק לדווח במקרה של חשש לניצול כלכלי, ובדומה להצעה הקודמת, חובת הדיווח חלה לגבי כל קשיש, לאו דווקא חסר ישע.

דיון – האם ראוי להטיל חובת דיווח בחוק על בנקים ?

 לפני שנפתח בדיון, ראוי לציין כי החוק בישראל סובל מבעיה מהותית: התעללות כלכלית – ככזו – אינה נכללת בחוק הפלילי. בניגוד למקומות אחרים (מדינת מינסוטה בארצות הברית למשל, וראו בעניין זה לדוגמה אצל 2001 ,Lewis]), אין בישראל חוק ספציפי שקובע כי ניצול כלכלי של זקנים ו/או חסרי ישע הוא עבירה פלילית. התוצאה היא שהנושא נותר במסגרת הסעיפים וההגדרות הרחבות והכלליות עד מאוד של עבירות כספיות בחוק העונשין הכללי של ישראל.

                        לנוכח העובדה שהבנקים מצויים בחזית תופעת הניצול הכלכלי של זקנים, במקומות שונים בעולם (במיוחד בארצות הברית ובקנדה) הועלו בשנים האחרונות רעיונות ויוזמות להטיל – בחקיקה – רשות או אפילו חובת דיווח על בנקים בכל מקרה שבו הם נתקלים בחשד לניצול כלכלי. תחילתה של יוזמה זו היה בפרויקטים שבמסגרתם עובדים במערכת הבנקאית הוכשרו וחונכו בכל הנוגע לתופעת הניצול הכלכלי, מאפייניה ודרכי זיהויה. מטרת פרויקטים אלה היתה להעלות את המודעות של עובדי הבנקים לתופעה ולעודד מודעות לקיומה, מתוך הנחה שהדבר יגביר את הדיווח העצמי ויתרום להצפת הנושא על פני השטח ולהתמודדות עם התופעה (2003 ,Hughes).

                        שני פרויקטים מפורסמים בעניין זה שנעשו בארצות הברית, נערכו במדינות אורגון ומסצ'וסטס. הפרויקט במדינת מסצ'וסטס החל בשנת 1996, תוך שיתוף פעולה וולונטרי בין המשרד לענייני זקנים, התובע הכללי, איגוד הבנקים והממונה על בנקים – כולם במדינת מסצ'וסטס. התוכנית נקראה בפשטות "תוכנית הדיווח של הבנק" . במסגרת תוכנית זו, אלפי עובדי בנקים קיבלו הכשרה מפורטת; הודפסו יותר מ-3,000 מדריכים כתובים בנושא ניצול כלכלי של זקנים ; הוכנו והודפסו יותר מ-250,000  עלונים ללקוחות מבוגרים של הבנקים, אשר חולקו ללקוחות ולאזרחים בכלל; ויותר מ-170  בנקים התנדבו לקחת חלק בפרויקט, שהפך למעשה למודל לאומי בארצות הברית. הפרויקט אינו מטיל חובת דיווח חוקית על הבנקים, אולם הוא מאפשר דרכי התערבות של עובדי בנק, באופן ששומר על כבוד הלקוחות הזקנים ואינו פוגע באוטונומיה שלהם, כל אימת שמתעורר חשד לניצול כלכלי של אותם לקוחות.

                        השלב הבא היה ניסיון לחוקק חוקים המטילים חובת דיווח כללית – כלומר, על כל אדם – במקרה של חשד לניצול כלכלי של זקנים וחסרי ישע, או באופן קונקרטי יותר, הטלת חובה מיוחדת על בנקים לדווח בכל מקרה שבו יש חשד לניצול כלכלי של לקוח קשיש שלהם. יחד עם זאת, הניסיונות להטיל חובת דיווח חוקית מעין זו עוררו התנגדות ורתיעה, הן מצד הבנקים עצמם והן מצד ארגוני זכויות זקנים. במדינות בארצות הברית כגון מסצ'וסטס או אורגון, שם נערכו פרויקטים לזיהוי ולצמצום תופעת הניצול הכלכלי של זקנים, נמנעו מלחוקק חובת דיווח סטטוטורית בנדון, בשל התנגדות המערכות הבנקאיות, והותירו את הנושא ברמה של דיווח וולונטרי בלבד. לפיכך, התוצאה היא שלמרות שבכ-44 מהמדינות בארצות הברית ישנם חוקים המטילים חובת דיווח במקרה של ניצול זקנים והתעללות בהם (באופן כללי, לאו דווקא בהקשר של ניצול כלכלי), רק שלוש מדינות (פלורידה, ג'ורג'יה ומיסיסיפי) מטילות חובת דיווח ספציפית על עובדי בנק. בחמש עשרה מדינות נוספות בארצות הברית, בנקים מחויבים באופן כללי לדווח על התעללות בזקנים (שם).

                        בהקשר המשפטי, הבעיה בארצות הברית – כמו במרבית מדינות העולם – היא כמובן סוגיית הפרטיות והסודיות הבנקאית. בארצות הברית, חוקים כמו חוק הפרטיות בענייני כספים (The Right to Financial Privacy Act- RFPA), המתייחס לממשל הפדרלי, קובעים שחייבים למסור ללקוח הודעה מוקדמת לפני שמעבירים מידע בנקאי אודות אותו לקוח לרשויות הממשל הפדרלי, באופן שיאפשר לו לפנות לערכאות משפטיות ולמנוע העברת מידע זה. חוק אמריקני נוסף בנדון הוא חוק הקידמה בשירותים הפיננסיים (The Financial Services Modernization Act ) המוכר בארצות הברית גם כחוק גראם-ליץ'-בלילי. חוק זה כולל הוראות רבות שתכליתן להגן על הפרטיות והסודיות של לקוחות הבנקים. יחד עם זאת, יש הטוענים כי גם במסגרת חוקים אלה, אם עובד בנק מדווח על חשד להתעללות או לניצול של זקנים, במסגרת חובת דיווח המוטלת על פי חוק, הרי שהדבר מותר במסגרת החריגים לחוקים אלה (שם).

                        מעבר לחוקים פדראליים אלה, בכל המדינות בארצות הברית יש חוקי מדינה או הלכות פסוקות שתכליתם להגן על פרטיותם של לקוחות הבנקים. יחד עם זאת, התמונה החוקית בארצות הברית היא מורכבת ושונה ממדינה למדינה. בעוד שבמדינות מסוימות החוק אוסר על הבנקים להפר את חובת הסודיות והפרטיות, גם במקרים של חשד להתעללות בזקנים, במדינות אחרות החוקים שונו באופן שמתיר לבנקים לעשות כן. באופן כללי, המערכת הבנקאית מגלה התנגדות להטלת חובה חוקית לדווח במקרה של חשד לניצול והתעללות בזקנים, אך מצד שני, יש מגמה של חקיקת חוקים המטילים חובת דיווח, מגמה שגוברת במידת הצורך על חובת הסודיות של הבנקים, ומחייבת דיווח לרשויות הרווחה במקרים המתאימים (שם).

התנגדות לחובת הדיווח על ניצול כלכלי בחקיקה

         ההתנגדות להטלת חובת דיווח בחקיקה על הבנקים נעוצה במקורות שונים. ראשית כמובן, ישנם הבנקים עצמם. הטלת חובת הדיווח סותרת את ערכי הסודיות והפרטיות הבסיסיים שעליהם מושתתת המערכת הבנקאית. הציפייה הסבירה והמקובלת של כל אדם היא שהבנק ישמור את כל המידע הפיננסי ולא יחשוף אותו לגוף שלישי ללא הסכמת הלקוח. שנית, גם ארגוני זכויות זקנים מתנגדים לחקיקת חוקים המטילים חובת דיווח. חוקים כאלה, לטענתם, חוטאים בפטרנליזם פסול. החוקים הללו אף תורמים לדבריהם לראייה השלילית של הזיקנה ולחיזוק הסטיגמה על זקנים כמי שאינם יכולים לדאוג לענייניהם בכוחות עצמם. אחת מהנחות המוצא החשובות בתחום הגרונטולוגי היא שהקושי העיקרי שממנו סובלת האוכלוסייה הזקנה הוא הדרה ואפליה בשל הבניה חברתית שלילית של הזיקנה. הטלת חובת דיווח על בנקים – שמכוונת ספציפית לזקנים או לחסרי ישע "מפאת גילם" – עושה אבחנה בהקשר זה ומתייגת את ה"זקנים" כמי שהם "שונים" או "אחרים" ובשל כך על החברה לדאוג לענייניהם ולהתערב בחייהם. יש בכך משום העצמה והגברה של הסטריאוטיפיזציה השלילית של הזקנים, כשזו למעשה תורמת לניצולם ולהשפלתם החברתית.

            בנוסף נטען כי החוקים הללו בסופו של דבר גם אינם יעילים: בפועל לא רק בנקים, אלא גם מרבית אנשי המקצוע מתעלמים מהם ולא מדווחים. עד היום אין למעשה תשתית ראייתית-אמפירית התומכת בכך שהטלת חובת דיווח סטטוטורית הביאה לצמצום תופעת ההתעללות בזקנים בכלל והניצול הכלכלי בפרט. יתרה מזו, יש פה פופוליזם מצד המדינה, אשר מחד גימא, אינה משקיעה את המשאבים הכספיים הנדרשים לטיפול אמיתי בתופעת הניצול של הזקנים, ומאידך גיסא, מתהדרת בחקיקת חוקים "לטובת הזקנים" אשר אינם מחייבים אותה להוציא שקל מהקופה הציבורית, וכך מגלגלת את האחריות לפתחם של אחרים .

          לבסוף, המבקרים מצביעים על כך שיש חלופות רבות להטלת חובת דיווח, אשר יעילותן לא פחות מוכחת, ויתכן שמבחינה תכליתית הן יכולות להשיג תוצאות טובות בהרבה. על אלו נמנות לדוגמה פיתוח תוכניות לחינוך, להעצמה, ולהעלאת המודעות של הזקנים עצמם לתופעת הניצול הכלכלי; חינוך וחשיפה לדרכי ההתמודדות הקיימות כיום כנגד התופעה ; הקמת מערך שירותים חברתיים בקהילה שתומכים, מזהים ומסייעים לזקנים במצבים פוטנציאליים של ניצול בשל קשיים קוגניטיביים, חולשה או מצוקה; חינוך, העצמה והעלאת המודעות לתופעה בקרב אנשי מקצוע; והגברת שיתוף הפעולה בין גופים מקצועיים שונים בתחומים אלה.

         טבעי שלהצעה להטיל חובת דיווח ולמצער רשות לדווח יש מצדדים ומתנגדים, שהרי מדובר בסוגיה מורכבת, היוצרת קונפליקט בין הרצון לפעול להגנת הזקן כך שלא ינוצל כלכלית לבין החשיבות בכיבוד האוטונומיה שלו ופרטיותו והחשיבות בכיבוד עיקרון הסודיות הבנקאית שחיוני לקיומה של פעילות בנקאית שוטפת. חובת הזהירות והכללים שנקבעו בפסיקה ליישומה באים לאזן בין השיקולים והערכים המתנגשים, אך כפי שציינו, אין בחובה זו בכדי לתת מענה כולל לתופעה של ניצול הזקן, ועל כן מוצע להחיל את חובת הדיווח. אך כיצד? מהו האיזון הראוי בין השיקולים הסותרים בבואנו להחיל חובה זו? האם החלת חובת הדיווח כפי שהוצעה בשתי הצעות החוק שהועלו בשנה האחרונה מאזנת כראוי בין אותם שיקולים סותרים ? לדעתנו היא עושה זאת באופן חלקי בלבד, כפי שיובהר להלן.

      כאמור הצעות החוק שהוגשו התמקדו בשני היבטים : האחד – תיקון פקודת הבנקאות באופן שמטיל חובת דיווח על עובד תאגיד בנקאי כאשר יש לו יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בחשבונו של קשיש או חסר ישע, או היה ניצול לרעה של כספו. השני – תיקון לחוק העונשין, באופן שמתקן ומרחיב את חובת הדיווח בפרק ההגנה על קטינים וחסרי ישע ומטיל חובת דיווח כללית (על כל אדם) כאשר היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה לפי סעיף 431 כלפי קשיש – עבירת העושק (ניצול המצוקה, החולשה הגופנית או השכלית, חוסר הניסיון או קלות הדעת של הזולת לשם קבלת דבר שאינו מגיע לו כדין ; או דורש או מקבל בעד מצרך או בעד שירות תמורה העולה במידה בלתי סכירה על התמורה המקובלת; או נותן כעד מצרך או בעד שירות תמורה הנופלת במידה בלתי סבירה מן התמורה המקובלת.

     הקושי המרכזי בהצעות חוק אלו, לדעתנו, טמון בכך שהן מתייגות את הזקנים – באופן כללי וללא כל אבחנה – ב"סל" כולל של חסרי ישע. בפועל אין מקום להבחנה זו בין זקן לבין צעיר, שכן לפעמים גם צעיר יכול להיחשף לניצול כלכלי, ולכן על ההצעה להתייחס לכל אדם. מכאן עולה השאלה האם על פקיד הבנק לדווח על כל אדם שיש חשש לניצולו הכלכלי, או רק על אדם שהוא חסר ישע. סעיף 368א לחוק העונשין מגדיר חסר ישע כ"מי שמחמת גילו, מחלתו או מוגבלותו הגופנית או הנפשית, ליקויו השכלי או מכל סיבה אחרת, אינו יכול לדאוג לצורכי מחייתו, לבריאותו או לשלומו". לא די במוגבלות. במחלה או בסיבה אחרת כדי להגדיר אדם כחסר ישע. הוא מוגדר ככזה רק אם כתוצאה ממצבו הוא אינו יכול לדאוג למחייתו, לבריאותו או לשלומו.

   קדמי (2006), בספרו על הדין בפלילים, חוק העונשין, מבהיר מיהו אותו חסר ישע:

       "חסר ישע" – מיהו? הדגש, בהגדרתו של מושג זה – בסעיף 368 א הוא על  אי-יכולתו של חסר הישע "לדאוג לצרכי מחייתו, לבריאותו או לשלומו"; וזאת מן הסיבות המנויות בגוף ההגדרה, כשבסוף הרשימה – סיבת סל: "מכל סיבה אחרת". דהיינו "חוסר הישע" צריך להגיע לדרגה קיצונית שבה נשללת מחסר הישע היכולת לדאוג בעצמו לצורכי חייו הבסיסיים (עמ' 1261).

 החלת חובת דיווח על ניצול כלכלי-חסרונות         

      לדעתנו, החלת הדיווח על פקיד הבנק רק כאשר מדובר בחסר ישע תיצור קושי רב ועשויה למנוע פנייה לפקידי הסעד, משתי סיבות עיקריות:

א.       הסיבה הראשונה היא הקושי בהגדרה מיהו חסר ישע ובשל כך הימנעות מדיווח לפקידי סעד, שכן לרוב לפקיד הבנק אין הכלים, הידע והיכולות לדעת אם עומד מול זקן שהוא חסר ישע. הדברים מתחדדים לנוכח הבדל שצוין בין ניצול כלכלי לבין התעללות אחרת, כאשר בניצול כלכלי מדובר ברב המקרים בתופעה ממושכת המתפתחת תוך כדי יצירת קשרים ותלות של הזקן במתעלל. בעוד שבסוגי ההתעללות האחרים התהליך המביא לידי אלימות גופנית או הזנחה הוא מהיר יותר, דרסטי יותר, ויתכן שאף מאפשר זיהוי של ההתעללות ביתר קלות. כאמור קיים חשש שפקיד הבנק יימנע מדיווח אם אינו משוכנע בוודאות גבוהה שעומד מולו זקן חסר ישע.

ב.      הסיבה השנייה היא שייתכן כי זקנים רבים שמנוצלים כלכלית לא ייכללו בהגדרה זו ושוב לא ידווח עליהם. כך למשל, יתכן שהזקן מנוצל כלכלית, אם בשל כפייה, איום, ניצול מצוקה או סיבה אחרת, אך עדיין יש בידו לדאוג לצורכי חייו הבסיסיים, ומשום כך הוא לא ייכלל בהגדרה של חסר ישע ולא תחול חובת דיווח בנוגע אליו. לדוגמה במקרה של מר כהן שהופיע בתיאור המקרה הראשון במאמר זה, רק כעבור שנתיים הוא פנה לרשויות הרווחה לאחר ששכנו "רוקן" אותו מכל רכושו. ניתן לומר כי בטרם הגיע מר כהן למצב זה, למשל שנה קודם לכן, למרות שנוצל הוא עדיין יכול היה לדאוג לצרכיו הבסיסיים, ועל כן לא היה בגדר חסר ישע. במקביל יש לזכור כי דיווח על כל אדם ,לכאורה ,פוגע פגיעה גורפת בפרטיותו, באוטונומיה האישית שלו ובנוסף לכך בפעילות השוטפת של הבנק.

סיכום ומסקנות באשר לחובת הדיווח על ניצול כלכלי

            על כן הצעתנו היא כי ראוי לתקן את החקיקה בישראל ולאפשר מבחינה חוקית לפקידי הבנק להפר בנסיבות המתאימות את חובת הסודיות, וכל וזאת במסגרת חקיקה ספציפית המסדירה את תחום הבנקאות, כלומר פקודת הבנקאות. מתן האפשרות להפר את חובת הסודיות ולהתיר דיווח צריכה לדעתנו להיות נייטראלית מבחינת גיל ולפיכך להתייחס לכל אדם, אך בדומה להצעות החוק שצוינו לעיל, הדיווח ייעשה רק כאשר לעובד התאגיד הבנקאי יש יסוד סביר להניח כי נעברה עבירה בחשבונו של אותו אדם, או שהיה ניצול לרעה של כספו (הצעת החוק לפקודת הבנקאות), או כאשר קיים חשש של ניצול המצוקה, החולשה הגופנית או השכלית, חוסר הניסיון או קלות הדעת של הזולת (בדומה להגדרה של עושק בסעיף 431 לחוק העונשין). הגדרה זו מתמקדת כניצול הכלכלי של הזקן (ולצורך העניין, גם של כל אדם בגיר אחר) בניגוד ליכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים. לפקיד הבנק יש היכולות (בוודאי לאחר הכשרה מתאימה) לזהות אם קיים חשש שהזקן העומד מולו מצוי במצב זה. במקרים מעין אלה פקיד הבנק ידווח לפקיד הסעד כדי לקבל ממנו עזרה בשאלה האם הלקוח – או הלקוח הזקן – אכן פועל מתוך רצון חופשי, או שהוא מנוצל כלכלית בשל כפייה, איום, ניצול מצוקתו וכדומה, כלים ויכולות אשר לפחות בחלקם מצויים אצל פקידי הסעד להגנת הזקן.

     בשלב זה לפקיד הסעד יש אפשרויות התערבות רבות ומגוונות המוענקות לו על ידי חוקים שונים – הכול תלוי בנסיבות המיוחדות של העניין . כך לדוגמה, פקיד הסעד מוסמך לבחון האם מדובר במקרה שבו הלקוח המנוצל הוא זקן חסר ישע הנתון להתעללות. במקרה כזה הוא יהיה מוסמך לדווח לרשויות האכיפה כדי להפסיק את הניצול ולהעמיד את המתעלל לדין, או לחילופין יבקש פטור מחובה זו. אם אין מדובר בחסר ישע, פקיד הסעד יוכל להציע לזקן סיוע באמצעות התערבות טיפולית או חוקית משפטית, כגון ביטול ייפוי הכוח שמצוי אצל המנצל או הרחקת המתעלל מסביבת הזקן, אך ההחלטה היא בידי הזקן אם לקבל סיוע אם לאו. הנחתנו היא כי ברוב רובם של המקרים ההתערבות של פקיד הסעד תשמש כהזדמנות אשר תאפשר לזקנים רבים (וגם לבגירים שאינם זקנים) להיחלץ ממעגל הניצול שבו הם עשויים להימצא. יש לציין כי כדי שהפעילות הפיננסית של הזקן בבנק לא תיפגע, בדיקה זו צריכה לעשות במהירות המרבית.

כפי שניתן לראות, ההתערבות של פקיד הסעד מושתתת על שני שלבים: השלב הראשון הוא חובת דיווח המוטלת על פקידי הבנקים כשיש חשש לניצול כלכלי. בשלב זה, המטרה היא להעלות את הבעיה על פני השטח. השלב השני הוא שלב ההערכה וההתערבות. בשלב זה על פקיד הסעד לבחון ולהעריך אם ועד כמה יש מקום להסתפק ביידוע הזקן אודות המצב ובהענקת מידע אודות דרכי הפעולה האפשריות, או שמא יש גם מקום להפעיל סמכויות חוקיות נוספות, שקיימות כיום במשפט הישראלי, אף ללא הסכמתו של הקורבן (כגון, במקרים המתאימים, פנייה לבית המשפט לשם מינוי אפוטרופוס על רכושו של אדם בשל כך שהוא אינו מסוגל לדאוג לענייניו, או בשל היותו פסול דין).

דו-שלביות זו מוכרת בשיטות זרות, למשל במדינות אילינוי ואוהיו שבארצות הברית. בשתי המדינות ניתן לזהות שני שלבים בכל הנוגע לשמירה על שלום הזקן. במדינה אוהיו בשלב הראשוני חובת הדיווח מוחלת על כל זקן, ורק בשלב השני – שלב ההתערבות – ניתן להתערב בניגוד לרצונו של הזקן כאשר הוא בעל לקות מנטאלית (incompetent), כלומד סובל מאי-כשירות. (על פי חוקי מדינה זו, אדם יחשב לבלתי כשיר אם בשל הפגיעה בכושרו המנטאלי כתוצאה ממחלה נפשית או גופנית, מוגבלות, פיגור שכלי או שימוש כרוני בחומרים אסורים, הוא אינו יכול לדאוג כהלכה לעצמו ו/או לרכושו).

      במדינת אילינוי ניתן לומר שיש שני שלבים משום ששיטת המשפט בה מעודדת דיווח (אם כי אינה מחייבת) גם במקרים שבהם אנשי מקצוע מתלבטים אם מדובר בזקן בעל לקות תפקודית  כאשר בשל מצב גופני, שכלי או נפשי אין ביכולתו של הזקן לבקש עזרה נגד ההתעללות בו. אך שלב ההתערבות הממשית – השלב השני – ייעשה בניגוד לרצון הזקן רק כאשר ברור שהוא בעל לקות תפקודית.

      בשני המקרים הדיווח נעשה לרשויות הרווחה, ורק לאחר בחינת המקרה רשויות אלו פועלות ומתערבות להגנת הזקן. במדינות אלו קבעו נוסחת איזון שלפיה בשלב הראשוני של דיווח לרשויות הרווחה, החשש לפגיעה בשלום הזקן, בגופו או ברכושו יגבר על ערכים של אוטונומיה אישית, פרטיות וכדומה, אך ההתערבות הממשית להגנת הזקן בשלב השני תיעשה רק כאשר הזקן הוא בעל לקות מנטלית (אוהיו) או לקות תפקודית (אילנוי). כאמור לדעתנו בכל הנוגע לניצול כלכלי (וייתכן שגם בסוגי התעללות נוספים), יש מקום לשקול נוסחה דומה גם בשיטת המשפט שלנו.

   לבסוף נשאלת כמובן השאלה אם יש מקום להחיל על פקיד הבנק דיווח כחובה או כרשות? כמו כן, אם מדובר בחובה, האם יש לעגן זאת בתחום הפלילי? לדעתנו יש מקוב להגדיר דיווח זה כרשות ואין מקום לעגנו בחוק הפלילי, וזאת בשל התפיסה כי רק שיתוף פעולה מצד הבנקים יסייע בהתמודדות אמיתית עם תופעת הניצול הכלכלי, וכן בשל התפיסה שראוי ככל הניתן להימנע מיצירת חקיקה שהיא גילנית, כלומר מתייגת אנשים כחלשים או כמוגבלים אך ורק בשל גילם הכרונולוגי.

      כפי שצוין, בארצות הברית הבנקים התנגדו לניסיונות להטיל חובת דיווח חוקית. עם זאת, פעולות שנעשו בשיתוף פעולה עם הבנקים הובילו לתוצאות מבורכות בהתמודדות עם התופעה. יתרה מזו, חובת הדיווח כלפי אנשים (לרבות אנשים זקנים) שהם חסרי ישע כבר קיימת כיום בישראל ביחס להתעללות גופנית ונפשית, אך בפועל קיים תת-דיווח. אין סיבה לחשוב שעיגון החובה לדווח על ניצול כלכלי במשפט הפלילי יביא לתוצאות שונות. על כן נראה לנו שראוי לתקן תיקון חקיקתי שיאפשר דיווח רשות, למשל באמצעות תיקון במסגרת פקודת הבנקאות אשר יסיר את החסמים ובעיקר את החשש מהפרת חובת הסודיות המונעים כיום מפקידי הבנק לדווח כאשר יש להם חשש לניצול כלכלי של הזקן. יתרה מזו, בהתבסס על הפרויקטים השונים שנעשו בארצות הברית ועל בדיקות שונות שנעשו בארץ, בין השאר על ידי כותבי מאמר זה, שינוי חקיקתי מעין זה יחד עם הכשרה ראויה יביאו להתערבות הולכת וגוברת של הבנקים כחלק אינטגרלי ממערך של גופים שונים שיסייעו במיגור תופעת ההתעללות בזקן. לבסוף, אימוץ הסדר חוקי שיאפשר לפקידי בנק לדווח לפקידי סעד במקרה של חשש לניצול כלכלי של כל אדם בגיר – ולאו דווקא של זקנים – ינטרל את ההתנגדות של ארגוני זכויות הזקנים וימנע את התיוג והסטריאוטיפיזציה של זקנים כמי שאינם מסוגלים לנהל את חשבונות הבנק שלהם בכוחות עצמם.

   לסיום חשוב להדגיש כי אסור להסתפק אך ורק בהליך הפורמלי של תיקון פקודה הבנקאות בהתאם לקווים שתוארו לעיל. חייבים לשלב וללוות את התיקון החקיקתי בהקמת מערך הסברה, הכשרה, חינוך והטמעה של התיקון החקיקתי בקרב פקידי הבנקים וההנהלות. רק שילוב של הפנמה והכרה של מציאות הניצול וההתעמרות הכלכלית בזקנים, לצד ההבנה של הרציונל והתכלית החקיקתית של התיקון המוצע, יגרום בפועל לשינוי בהתנהגות של פקידי הבנק, ולניצול בפועל של הסמכות החוקית החדשה שתוענק להם.

פורסם בגליון גרונטולוגיה כרך לו (2-3) תשס"ט-2009