התעללות ואלימות קשישים במשפחה-פתרון ההתמודדות בקבוצה
פתיחה
שרה הלפרין הינה עובדת סוציאלית בעירית ירושלים אשר הנחתה קבוצה של 14 נשים קשישות בשנות השבעים שלהן שעברו חוויות של התעללות נפשית,כלכלית,ועוד. שרה ניסתה לטעת בהן עוז ותעצומות להתמודד עם מצבן הקשה. במאמר שלהלן מתארת שרה את חוויותיה בטיפול בנושא .כל השמות להלן הינם בדויים.
נחמה היא אישה שקטה ונעימה, אלמנה, בשנות השבעים לחייה. נכדתה של נחמה עברה לגור אצלה לפני מספר שנים, לאחר שהתגרשה מבעלה שהיה אלים כלפיה. בשל קשייה, הנכדה מרבה להתרגז, ולעיתים קרובות היא מתפרצת על סבתה בצעקות. היא עושה בביתה של הסבתא כבשלה, וכל נטל הוצאות הבית נופל על סבתא נחמה. התקווה של נחמה היא שנכדתה תתחתן ותצא מהבית מרצונה. לדבריה, היא יודעת שעליה לדאוג לעצמה יותר, אך היא מרגישה שאינה מסוגלת לכך. היא אומרת בצער ובהשלמה: "בשבילי זה כבד מאוחד מדי, בגילי אני כבר לא יכולה להשתנות. נשים אחרות בקבוצה, המקשיבות לנתמה, מהנהנות בהסכמה. מנגד, יונה חולקת על דבריה של נחמה. בעבר בעלה של יונה נהג להכות אותה, וזמן קצר לפני שהצטרפה לקבוצה הוא אף ניסה לחנוק אותה. יונה אישה חכמה מאוד ומשכילה, הזוכה להערכה מקרב המשתתפות בשל התובנות שהיא מביאה לקבוצה. היא מצטטת את הרצל שאמר 'אם תרצו אין זו אגדה', ומוסיפה: "עוד לא מאוחר".
המתח בין קולותיהן השונים של נחמה ושל יונה אופייני לקבוצה, הנעה בין רגשות של תקיעות ושל חוסר אונים, לבין תחושה של תקווה ושל אמונה באפשרות לשינוי. מזה כשנה אני ועובדת סוציאלית נוספת מנחות קבוצה עבור ארבע עשרה נשים זקנות הסובלות התעללות מצד בני משפחה קרובים. גיל הנשים בקבוצה נע משישים עד שמונים וחמש, כאשר מרבית הנשים בשנות השבעים לחייהן. כל הנשים המשתתפות בקבוצה חוות התעללות קשה, המשלבת מרכיבים של אלימות נפשית, חברתית, כלכלית. במסגרת המפגשים הנשים מתארות את החוויות הקשות שהן עוברות בבית. סיפוריהן מתאפיינים בהיסטוריה ארוכת שנים של התעללות, ובשילוב של התעללות מצד מספר בני משפחה. כך לדוגמא, שושנה מספרת כי בעבר בנה השתיין נהג להכות אותה, וכתוצאה מהמכות שקיבלה ממנו נפגמה ראייתה. הבן המכה כבר נפטר, וכיום בן אחר מתגורר עם שושנה ועם בעלה, ועושה יד אחת עם בעלה נגדה. בעלה של שושנה שולט בכספים, והיא נאלצת להתקיים מקצבת הזקנה. קצרה היריעה מלתאר את סיפוריהן של כל הנשים בקבוצה. כל אישה וסיפור ההתעללות שהיא חווה, עם הכאב והעצב הנלווים לו.
מהו שינוי?
כשנחשפה העובדת הסוציאלית לראשונה לחוויות החיים של הנשים חשה רצון עז לסייע להן לעשות שינוי בחייהן. סבורה היתה שקיימת אפשרות עבור נשים אלה לעזוב את הבית ולעבור למגורים עצמאיים בבית אבות בסיוע המדינה, הרחק מבני המשפחה הפוגעים. היא קוותה כי הקבוצה תסייע למשתתפות להיחלץ מההתעללות שהן חוות בבית. מהר מאוד הבינה ששאיפה זו אינה מציאותית עבורן, וכי מרביתן אף אינן מעלות על הדעת את האפשרות לעזוב את בן המשפחה האלים. החינוך שקיבלו בצעירותן, לצד הפגיעה בדימוי העצמי שהינה תוצר של עשרות שנות התעללות, הופכים את היציאה מהבית לבלתי אפשרית עבורן. העובדת הסוציאלית הבינה שככל הנראה, אין בכוחו של הטיפול הקבוצתי לסייע לנשים להיחלץ מההתעללות.
האם יש טעם להשקיע בטיפול ארוך טווח עם נשים זקנות המסרבות לצאת ממעגל האלימות? ידוע שחלק מהמרכזים למניעת אלימות במשפחה נמנעים מלהשקיע משאבים של טיפול נפשי בנשים המסרבות לעשות שינוי דרמטי בחייהן ולעזוב את בן הזוג האלים.
מאפיין מרכזי של נשים נפגעות אלימות הוא תחושה של מסוגלות עצמית נמוכה, המתבטאת בתפיסה של מוקד שליטה חיצוני (אלדר-אבידן, 1999; גל, 2003). כך למשל, נחמה מרגישה שאין ביכולתה לפעול להוצאת הנכדה מהבית, וכל שנותר לה הוא לקוות שהנכדה תינשא ותעזוב מרצונה. מאפיין נוסף של נשים נפגעות אלימות הוא הערכה עצמית נמוכה ודימוי עצמי ירוד (גוטספלד-מנוח, 2007). הדבר נכון ביתר שאת עבור נשים זקנות, שחוו אלימות מתמשכת לאורך עשרות שנים
קיבעון
הנשים המשתתפות בקבוצה חשות ספקות כבדים האם שינוי הוא בכלל אפשרי עבורן בגילן ובמצבן. הספקות של הנשים בדבר האפשרות לשינוי באים לידי ביטוי, בין היתר, בהתנגדות שהן מביעות לתהליך השינוי הפנימי שהוא מטרת הקבוצה .התנגדות לשינוי הינה סוגיה מרכזית בטיפול הקבוצתי בנשים זקנות נפגעות התעללות. מסיבה זו העובדת הסוציאלית בחרה לתאר בהרחבה מפגש הממחיש התנגדות זו. באותו יום הנחתה את הקבוצה לבד, במפגש שהוקדש לביטוי באמנות. כשהזכירה לנשים שמטרת המפגש לבטא בציור את האלימות, חשה שדבריה עוררו התנגדות רבה. מרים מגניבה מבטים של חוסר שניעות רצון אל עבר אתי, המחזירה לה מבט ממורמר. לשאלת העובדת הסוציאלית אמרה מרים: "כולנו לא רוצות לצייר" אתי מוסיפה עם חיוך על שפתיה: "זה לא מעניין אותנו, אנחנו לא ילדות קטנות". נשים אחרות מצטרפות. רחל אומרת: "וגם נמאס לנו כל הזמן להתעסק באלימות, כמה אפשר לדבר על זה". שושנה: "רוצות לשכוח", חנה: "אנחנו רוצות קצת טיולים, ריקודים, לא כל פעם אלימות". רות מתפרצת ואומרת: "הנשמות שלנו סתומות, אין טעם לעסוק בזה". העובדת הסוציאלית לא הסכימה איתה. הציעה לערוך סבב בו כל אחת תאמר את דעתה בנושא. שמונה מתוך עשר נשים שנכחו בקבוצה אמרו שהן מעדיפות שהקבוצה לא תעסוק באלימות. שתי נשים הביעו עמדה הפוכה – סימה אמרה שבשבוע שעבר העבודה על הציור הקלה עליה, ושהיא הרגישה טוב יותר לאחר שנתנה ביטוי לרגשותיה על הנייר. יונה אמרה: "יש פתגם בפרסית: 'גרוע מזה שפוגע הוא זה שנותן שיפגעו בו. העובדת הסוציאלית רצתה שהקבוצה תעסוק באלימות מפני שחשוב לה להבין מדוע אני מאפשרת שיפגעו בי. וכיצד אוכל להשתנות ולא לאפשר זאת עוד. העובדת הסוציאלית יצאה מהמפגש בתחושה קשה. כעסתי על הנשים על כך שהן כפויות טובה ודוחות את מה שאנו עמלות להעניק להן. נעלבתי. "לא רוצות, שלא יבואו", אמרתי לעצמי.
נשים זקנות הסובלות אלימות בונות נרטיבים שמטרתם להצדיק בעיני עצמן את הישארותן במערכת יחסים אלימה. לצורך כך, הן מחזיקות בנורמות חברתיות כגון 'זו בושה לפרק את המשפחה'. הן מסבירות לעצמן את הישארותן כתוצאה מהיותן ממולכדות בתוך מציאות חיים שאינה מאפשרת כל מוצא (וינטרשטיין, 2008). לאור זאת, ניתן להבין את התנגדות הנשים לתהליך השינוי אותו מנסה להנחיל הקבוצה; במידה והנשים יכירו בכך שיש להן זכות ויכולת לשנות את מצבן, הן עלולות לאבד את ההצדקה הפנימית לחיים שניהלו עד כה, ואת תחושת הערך שהעניקו לחייהן בצל האלימות. המסרים של הקבוצה משחררים ,אך בו בעת גם מאיימים מאוד.
המפגש המתואר לעיל מהווה שיא של התנגדות שהיתה לאורך כל המפגשים במידה כזו או אחרת. ההתנגדות באה לידי ביטוי במגוון דרכים, ביניהן התכחשות לעצם היותן סובלות התעללות. לא פעם, התכחשות זו מתבצעת על חשבון נשים אחרות, המעיזות לבטא את מצוקתן בקבוצה. כך למשל, כאשר שושנה מספרת שעל אף תחנוניה בעלה אינו מנית לה כסף לקנות אוכל, מרים אומרת בחיוך: "מסכנה, איזו מסכנה היא", וזאת על אף שהיא עצמה סובלת מהתעללות קשה מצד בעלה. העבודה הנדרשת מהנשים בקבוצה היא קשה משום שהיא מאלצת אותן להרפות מהכחשות לחשוף את הסוד (גוטפריד, קליין יסמיאל 2008) ולהכיר בעובדה שהן נפגעות התעללות ארוכת שנים מצד האנשים הכי קרובים. אסטרטגיית התנגדות נוספת בה הנשים עושות שימוש היא שינוי נושא הדיון והסחת הדעת מתכנים העוסקים באלימות ובצורך לייצר שינוי. דינה ומרים נוהגות לקטוע את דברי המנחות בבקשה לומר דבר תורה, או לספר מעשה בצדיק אשר בטח בחסדי שמיים וצרותיו נעלמו בדרך נס. כמעט כל המשתתפות דתיות, והן מתנגדות לשינוי שהקבוצה מנסה להנחיל גם באמצעות שימוש בטיעונים דתיים, שעולה מהם מסר של 'שב ואל תעשה'. לעיתים קרובות המשתתפות מחזקות זו את זו על התנהגות פאסיבית, המשלימה עם האלימות. כך למשל, דינה מספרת שלאחר שבעלה קילל אותה וצבט אותה היא בישלה עבורו את הקציצות החביבות עליו. נחמה אומרת: "צריך לשרת את הגבר במסירות כדי לרכוש את אהבתו".
ברגעים אלה העובדת הסוציאלית חשה שמתקיים מאבק עיקש בין מרבית המשתתפות בקבוצה לבין המנחות; בעוד הן מטיפות להכרה בכוח הגלום בכל אחת מהנשים לשנות את מצבה, הן מתעקשות שאין בכוחן לשנות דבר. לא פעם נדמה לה שידה של ההתנגדות על העליונה, ושהכל נותר סטטי. ברגעים אלה חשה תסכול וספקות פנימייים בדבר תועלת הקבוצה.
שינוי
בעקבות המפגשים בהם הנשים הביעו התנגדות עזה לעיסוק בתכנים של אלימות, החלט להציף את הקונפליקט על פני השטח, וליזום דיון פתוח על מהות הקבוצה. חודדו חילוקי הדעות הקיימים בין המנחות לבין המשתתפות; הובהר בצורה בדורה כי הייחוד של הקבוצה הוא העיסוק באלימות, ועל כך אין להתפשר. המפגשים הבאים הוקדשו להתמודדות עם הרגשות של המשתתפות ביחס להשתייכותן לקבוצה. מרים אמרה שהיא לא אוהבת לחשוב על עצמה כעל אישה המשתייכת לקבוצה בנושא אלימות, משום שהדבר גורם לה להרגיש מסכנה. אסתר ורחל אמרו שהן לא רוצות להיזכר שוב ושוב, הן מעדיפות לשכוח. מאידך, סימה היתה גאה להשתתף בקבוצה העוסקת באלימות.בקבוצה היא חוזרת שוש ושוב על סיפורים קשים מהעבר,אשר אין למשפחת הסבלנות לשמוע ."כאן אף אחד לא אומר לי "תשכחי ממה שהיה",הקבוצה נותנת לי גב. מאז שבעלי יודע שאני הולכת לקבוצה הוא מתנהג יותר יפה, הוא מפחד, הוא יודע שאני כבר לא הפקר". המשבר סביב ה'התמרדות' של הנשים הוליד שיח קרוב ואותנטי יותר. המפגשים הבאים התאפיינו בשיתוף כנה ובעבודה קשה מצד הנשים להביא את עצמן, ולעסוק באלימות שהן חוות. שושנה שיתפה בקשייה מול בנה ובעלה, והקבוצה ייעצה לה כיצד להרחיב את חופש הפעולה חרף ההתעללות.
במפגש שהתקיים בחנוכה נערכה השוואה בין הנשים המתמודדות מול ההתעללות לבין המכבים. בדומה למכבים, גם הן נאבקות לשמר את הרוח אל מול ניסיונות לכבוש את נפשן ולחללה. כמו המכבים, הן מצליחות להחזיק במעט אור שיש בכוחו לגרש הרבה מן החושך. יונה אמרה: "לכל אחת מאיתנו יש לב, שבתוכו בית מקדש. ובית המקדש שלנו נחרב באלימות. אנחנו צריכות לבנות את בית המקדש מחדש. כשאני הולכת לקבוצה בעלי שואל אותי: 'לאן את הולכת?', אני אומרת לו: 'אני הולכת לבנות את עצמי'. חלק גדול מהנשים אמרו שמאז שהן משתתפות בקבוצה הן פחות מפחדות מבן הזוג. נשים אחרות סיפרו כי מאז שהן בקבוצה הן עונות לבעל כשהוא צועק עליהן. דינה סיפרה שהיא התחילה לסרב לשרת את בני משפחתה: "הבעל והילדים מבקשים ממני להגיש להם אוכל, ואני אומרת לא. הם אומרים 'מה קרה לאמא, היא השתנתה'". חלק מהנשים סיפרו שמאז שהן משתתפות בקבוצה הן פחות סובלות ממחשבות מטרידות על פגיעות מהעבר. סימה אמרה: "הקבוצה היא מקום קדוש", ויונה הוסיפה: "יום רביעי הוא יום התקווה שלי". ניכר מדבריהן שבעקבות ההשתתפות בקבוצה חל שיפור באיכות חייהן, וחלק מהנשים אף הצליחו לצמצם את הפגיעה.
סיכום יד לקשיש
המאמר המרתק לעיל מתאר את הקושי העצום של נשים נשואות התעללות לצאת מצבן ובקושי הטיפול הקבוצתי מצליח לגרום שינוי במצבן,להערכתי אם מצבן הכלכלי של נשים אלה היה טוב מאד ולא תלויות בחסדי המתעלל,אזי קל להן לנקוט יוזמה ושינוי,יחד עם זאת במאמר שפרסמתי באתר שלי "יד לקשיש" בכותרת התעללות בקשישים מול גימלת שאירים,מתוארת אשה אשר בעלה התעלל בה ,ואשר למרות מצבה הכלכלי הנמוך עזבה את הבית ואף זכתה לגימלת שאירים ממקום העבודה של בעלה.לכן חשוב מאד להיוועץ עם גורמים מקצועיים על מנת לא להישאר עירום ועריה.
המאמר לעיל הופיע בגליון "דורות" 130 אפריל 2011.
בברכה
דוד יד לקשיש