מי קובע האם אתם זקנים או צעירים? האם מישהו יכול לכתוב במקומכם את סיפרו חייכם? הוגי לאורך כל ההיסטוריה מזכירים: כל היום הוא הזדמנות, לא משנה כמה ימים עוד לפנינו
דליה נקר*
"הזדקנות מוצלחת הינה אוננות מיוחדת בפני עצמה ומבוססת על הנכונות של אדם לפתח את כישרונותיו וכישוריו המולדים החבויים בתוכו, את כל מה שקיבל במתנה מהחיים כ'צידה לדרך' כדי שיוכל לזכות במשמעות העיקרית של החיים" (פרופסור דוד גוטמן)
שאלת משמעות החיים עולה בכל פעם שמשהו מזכיר לנו את הארעיות שלנו בעולם הזה, את התקופה הקצרה יחסית שנועדנו לחיות גם אם היא נמשכת על פני 120 שנה. השאלה עולה גם בקרב צעירים בעיקר ברגעי משבר, טראומה או כל אובדן אחר, בין אם פיזי, נפשי או רוחני.
אירועי החיים מציבים לנו את ההזמנה לתהות על משמעו ובדרך כלל אנו גם נענים להזמנה זו. לעיתים זוהי סוגיה המלווה בהתעסקות מטרידה ומעלה מספר שאלות כמו: מאפיה באתי? מה הם שורשי? מדוע אני פה? לשם מה? מהו ייעודי? מהי משמעות קיומי? האם ניצלתי כראוי את כל ההזדמנויות שניקרו בדרכי ועשיתי כל שנדרשתי לעושת?
האם איחרתי את הרכבת?
בחברה המודרנית שלנו, שהיום אנשים זוכים לחיות בה עד גיל -95 85 ואף יותר, להיות זקן פירושו, עבור חלק מהאנשים, להודות בכך שיצאו ממעגל של יצרנות ואין באפשרותם עוד לתרום לסביבתם. התחושה הרווחת בקרב בני גיל זה היא לשהיות זקן זוהי חולשה. אין הם נחשבים יותר ונכנסים לתקופת המתנה. הסביבה, המנוהלת על ידי צעירים יותר, משדרת אף היא את המסר הזה. חלקם של הזקנים, גם אם אינם מאמינים בדעה זו, מתחילים להתנהל על פי הגדרות החברה הסובבת אותם ומאמצים לעצמם דפוסים של התנהלות מתוך פאסיביות.קאטו, הסנטור הרומי שחי עד גיל 84 ושמר על בריאות הגוף וצלילות הנפש עד לגיל זה, טען שכל אדם שואף להגיע לזיקנה אף כשמגיע אליה, מגנה אותה ואף מופתע שהיא כבר חלק מחייו. אנשים אינם נוטים להכין עצמם לחיים בגיל המבוגר אך כשהם כבר שם, רבים מציינים כי לו ידעו שהזיקנה תגיע כל כך מהר, אולי היו עושים עוד דבר או שניים בחייהם או אפילו אחרת ממה שעשו עד כה.
רובנו, בהגיענו לתמצית השנייה של חיינו, חיים מתוך תחושה כי עוד שנים רבות לפנינו ו"כל דבר בעתו". אנו מתקשים לראות את הסוף ולקבל את העובדה שקיצנו בטוח ועלול להתרחש בכל רגע. רובנו מתחילים לגלות את החיים, רק לארח שגילינו את העובדה הבלתי מעורערת לגבי קיצו של אדם ולעיתים הגילוי מגיע מאוחר מיד.
פרופסור גוטמן בספרו "האם איחרתי את הרכבת?" טוען כי דווקא שנות הזיקנה יכולות להיות מלאות הזדמנויות שעד כה נעלמו מאיתנו. עוד הוא סובר שהזיקנה אינה מחסלת את כוח החיות של האדם, אלא מעצבת אותו מחדש ולכן, ניתן וכדאי להשתמש באותה האנרגיה שכוונה קודם לעבודה ותחומים אחרים, לדברים שעד כה לא התאפשר להם מקום בחיי היומיום.
הנשמה לעולם לא מפסיקה לצמוח
הגוף אמנם מזדקן ואף נחלש אך מה שמתחזק וגודל בעת הזו- היא הנשמה, החלק הרוחני שבאדם ולכן, מציאת משמעות עמוקה בכל מה שהוא עושה ומימוש עצמו, מסייעת לחזק ותחזק את הצד הרוחני כמו גם להתנהל בפרק חיים זה באופן מהנה ומספק.
מהי אותה משמעות? פרופסור אסא כשר מציע כי התשובות לשאלת המשמעות מהווה אתגר עובר האדם. הנטייה לחפש תשובות כשמתעוררות שאלות מגיעה מתוך האמונה שקיים פתרון כלשהו, אך פרופסור כשר מזמין אותנו להתענג על מה שהשאלה עושה לנו ולהמשיך לחשוב עליה ולהגיע באמצעותה לרבדים שלא אפשרנו לעצמנו להגיע אליהם בגילאים הצעירים יותר.
חלק מהאנשים אף מגיעים לתשובות, ועל פי ויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות"), משמעות החיים אינה דבר שיש לחפש ולתור אחריו אלא היא טמונה בתוך כל אחד ונמצאת בכל מצב ומצב בחיים. פרנקל סבור כי אין אדם ממציא עצמו את פשר קיומו אלא רק חושף ומגלה אותו.
בזיקנתו, על האדם להשתמש במתנה הגדולה ביותר שקיבל- החופש הרוחני- ולשאוף לקבל את הנתון שפשר קיומו נמצא וטמון בו. כך יוכל להשתמש בתבונתו ובעיקר ברוחו, ולהתגבר על חולשות הגוף ועל האמונות הרווחות באשר לחולשה ול"חסר" בזיקנה, על מנת לחיות על פי אות המשמעות.
פירושו של החופש הרוחני, להיות כן עם עצמו, לקבל עצמו כפי שהוא באופן אותנטי וללא משוא פנים. חיים ארוכים, מרחיבים את ההזדמנות לפתח יכולות ומאפשרים את הקיום העצמי על פי המעלות, היתרונות והכישורים המצויים בכל אחד.
מהן הן המעלות? רוגע ושלווה למשל מאפשרים שיפוט נכון של מה שניתן או לא ניתן להשגה או לביצוע וכן, סבלנות וסלחנות כלפי אחרים ועם עצמו. אנשים מגיעים לעיתים לזיקנה עם כעסים וחסר שביעות רצון ממה שהושג עד כה וממה שקורה בהווה. כך הם הופכים להיות עצובים, אומללים וסובלים ו"מזמינים" גם את הסביבה להתנהג אליהם בהתאם. פיתוח רוגע ושלווה יתאפשר אצל אדם המאמין בפיתוח הרוחניות בתקופה זו וישקיע עצמו בכך.
מעלה נוספת לדוגמה- אהבת האחרים. היכולת לאהוב את האחר ויכולת הנתינה קיימת בכל אחד, ככל שהאדם הזקן יאמין שיש בו את היכולות והכישורים הנדרשים לנתינה, ככל שיפתח אמונה באשר לתרומתה של הנתינה בחייו, כך יוכל לקיים את המשמעות שלו בתוכה.
ככל שיכול אדם לאפשר לעצמו להיות רגוע, שלו תורם ונתרם, יוכל לפתח את הדבר החשוב מכל- הכרת תודה. תודה לחיים, תודה לאירועים שעיצבו אותם, לאנשים שלקחו חלק במהלם, לזיכרונות שנצברו, תודה למי שהוא בהווה ולמה שניקרה בדרכו ובעיקר- למה שעוד נכון ומזומן בעתיד.
ליצור בעצמנו את הפרק הבא
אז מה היא משמעות החיים? בעיקר, להשתתף בצורה פעילה ביצירת העלילה של סיפור חיינו. אנו היוצרים, הגיבורים הדמויות המובילות, המפרשים, המבקרים, אך איננו לבד בסיפור הזה, יש בו דמויות נוספות כמו משפחה, חברים, שכנים, סביבה קרובה ורחוקה, חלקם קרואים וחלקם לא קרואים אך כולם משפיעים עלינו ועל התפתחות העלילה. הדבר הנפלא הוא שבכל רגע נתון אנו יכולים לעצור את הסיפור וליצור את הפרק הבא על פי דמיוננו ורצוננו ובעוצמה הרצויה לנו. ככל שגישה זו תיטמא בנו, כך נבין שגם ואולי בעיקר בגיל המבוגר, המשמעות האמיתית תהיה באמונה שאדם אחראי בלעדי על התוכן והמשמעות שהוא יוצק לתוך העלילה של סיפור חייו.
אטיים בחלק מדבריו של הסופר גבריאל גרסייה מרקס, אשר שלח מכתב פרידה לחבריו כשפרש מהחיים הציבוריים עקב בעיות בריאות: "אם אלוקים היה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש, חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי. הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים בחשבם שהם מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים להתאהב!….
לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזיקנה אלא עם השכחה. כל-כך הרבה דברים למדתי מכם, האנשים…
תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה והיום הוא כל מה שנשאר לנו, הייתי רוצה להגיד לך עד כמה אני אוהב אותך, ושלעולם לא אשכחך. המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן. היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך. בגלל זה אל תחכה יותר, עשה היום, כי אם המחר לעולם לא יגיע, בוודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך, לחיבוק, לנשיקה, והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה."
המאמר באדיבות דליה נקר היא עובדת סוציאלית ומאמנת גמלאים, מנהלת גילמהות- מרכז לאימון וייעוץ לגמלאים ובני משפחתם