גם בבית אבות החיים הם חומר טוב

מה תורמת יצירת הסיפור לאדם מלבד התוצאה הסופית?

ניצה אייל, פסיכולוגית ממכון "צמתים", מסבירה שכתיבת סיפור חיים, "זהו תהליך שבו יש לנו לאן להסתכל. אנחנו מצליחים לראות מבנה או תבנית עם משמעות, מובן או תכלית. הסיפור משרת את התהליך, זה לא תיעוד. אנחנו לא היסטוריונים, אנחנו מופקדים לתת משמעות לחיינו. כשיש פרספקטיבה, אני מסוגלת לראות דברים בפרופורציות ובהשוואות, להבין את היחסיות והשוני של הדברים. מה שנראה פעם איום ונורא, יכול להיראות לי עכשיו כדלת חדשה שנפתחה. ההבנה הזאת היא בדיעבד חלק מהאוטוביוגרפיה, הסיפור, הציור או השיר".

אייל כמטפלת מעודדת מאוד את התהליך, מפני שלדעתה אם הסקירה לא נעשית בכפייה או כ"חפירה" בעבר, היא משרתת את ההווה. למרות שלא מדובר בתיעוד, לסיפור או ליצירה יש תפקיד בקשרים הבין-דוריים ואייל מדה אותה למקל שמועבר בין הרצים במרוץ שליחים. "ההעברה חשובה", אומרת אייל, "כי כשאנחנו על סף הכיליון הפיזי, הסיפור יישאר בזיכרון, בציור או בסיפור".

 האם החשיפה הזאת יכולה לגרום דווקא לכאב? אייל: "אם יש בתהליך משהו שפוצע, התהליך לא שירת. זה קורה בחלק לא גדול מהמקרים. אולי האדם נקלע לסדנה הלא נכונה, למטפל הלא נכון, אולי משהו באישיות מקובע ופוצע. זיכרונות לא אמורים להכאיב, הם אמורים ללמד ולנחם, לחזק אותנו בהווה, לא לגרור אותנו למצולה של כאב שתטביע אותנו".

הכתיבה כאמצעי להתבוננות

חוה רימון, עורכת, מו"ל ומייסדת המגזין "חיים אחרים", מעבירה סדנאות שהמשתתפים- או בעצם המשתתפות- מספרות בו את סיפורן באמצעות כתיבה או ביטוי אמנותי אחר.

 כתיבת סיפורי חיים שלא למטרות רווח או פרסום קיימת כבר כמה שנים. כיצד נולד הרעיון של הסדנאות שמשלבות גם ביטוי אמנותי?

רימון: השורשים של הרעיון הם הרבה יותר עתיקים ומעוגנים בתובנה שמלווה את חיי כבר הרבה שנים, תובנה שהגיעה מתוך מגע החקר האישי שלי בשלושים השנה האחרונות: בעצם אנחנו חיים רק מקטע אחד של סיפור חיינו, אותו מקטע הוא הסיפור שאנחנו מספרים שוב ושוב לעצמו ולעולם וגם חיים אותו, והסיפור הזה קובע את איכות חיינו, את מהות חיינו, את גורלנו ואת ייעודנו.

בשנים האחרונות, אחרי שפרשתי מעריכת הירחון "חיים אחרים", התחלתי לעבוד בשני כיוונים מקבילים: הוצאה לאור של ספרים שעוסקים בתרבות הרוחנית, וכתיבת סיפורי חיים עם אנשים. בד בבד למדתי גם לימודי אימון, ומתוך העניין האישי שלי צירפתי את שלושת הדברים האלה לסדנה שנושאת האת השם "חומר נפש", סדנה ששואבת השראה מהגישה הנרטיבית. בסדנה כותבים המשתתפים את סיפור חייהם או יותר נכון מקטעים מסיפור חייהם, ובמפגשים מקריאים חלק ממה שכתבו".

 מי הקהל שמגיע לסדנאות- האם אלה אנשים מבוגרים שרוצים להתבונן לאחור ולהשאיר מעין סיפור אוטוביוגרפי לדורות הבאים, או שמדובר באנשים שרוצים ליצור משהו?

הקהל שמגיע הוא לא בהכרח אנשים מבוגרים, כי כתיבת סיפור החיים לשיטתי היא לא לשם סיכום, אלא לשם התבוננות ופתיחה מחדש של מרחב האפשרויות ושל האופקים שאנחנו רואים לעצמנו. וכך הדברים גם מוצגים. המשתתפים באים לסדנה בהכרה מלאה שמעניין אותם להתבונן על עצמם ועל חייהם בשביל עצמם. תוצרי הלוואי בהחלט יכולים להיות יומן אוטוביוגרפי או יצירה ספרותית, כי חלק מהמשתתפים בעלי כשרון כתיבה נפלא ואוהבים לכתוב. אבל חשוב לציין שהדגש אינו על הכתיבה כאמנות, אלא על כתיבה כאמצעי להתבוננות.

 מה הערך של האינטראקציה הקבוצתית במפגשים? היא לא גורמת לאנשים להתכנס לכיווני יצירה מצומצמים מכפי שהיו יכולים להיות  אם יצרו לבד?

מכיוון שלא מדובר כאן בעבודת כתיבה או באמנות לשם האמנות, אלא בהתבוננות פנימה שיכולה אולי להוליד יצירה, דווקא האינטראקציה פותחת עוד ועוד נקודות מבט ומשרתת את תכליתה הראשונית של הסדנה, ומעידות על כך גם המשתתפות".

 הזיכרון מקבל צורה

חוה מספרת שהסדנה דינמית ומתפתחת לכיוונים שונים. לפני שנה התחילה לעבוד עם פרופ' עמיה ליבליך, ושיתוף הפעולה ביניהן הוליד לדבריה איכות מסוג מסוים. הסדנה המשותפת, שכוונה בהתחלה ל-12 מפגשים בלבד, רצה כבר שנה שנייה, כי המשתתפות לא מיצו עדיין את העניין שלהן בה.

גם כאן, בדומה לפעילויות רבות אחרות במגזר האלטרנטיבי, יש רוב נשי מוחץ. מה ההסבר לתופעה? "לנשים יש צורך יותר גדול לגעת בעומק הרגשי. יש חלקות עבודה: רוב ההגות נכתבת על ידי גברים, הרבה פעמים מי שמוביל קבוצות רוחניות הם גברים, אבל מי שמיישם יותר ומוכן להקדיש יותר ללימוד הן נשים", אומרת רימון.

"יש להן צורך בלתי נדלה להתקרב לעצמן ברמה הרגשית. יש להן צורך גדול להבין את הצד הפסיכו-רוחני, לפצח חידה שלגברים יש פחות צורך בפיצוחה".

רימון מקיימת בשיתוף עם מירה אמיר, תרפיסטית באמנות, סדנאות שמצרפות לכתיבה אמצעי ביטוי אמנותיים. "הצורך הנפשי או הנשמתי שלנו הוא להתבטא ולדבר בכל השפות העומדות לרשותנו: שפת אם, שפת גוף ושפת הנפש", אומרת רימון. מירה אמיר מוסיפה: "כשאנחנו יוצרים אנחנו מדברים בשפה האמנותית. לא נדרש נרכש כלשהו. המגע עם החומרים והעשייה איתם הם יכולת טבעית ומולדת לאדם מאז ומעולם. אנחנו משרבטים בקו, מציירם בצבע, יוצרים צורה מחומר. כך מתעוררים הדימויים הפנימיים העולים מתוכנו החוצה ונחשפים עבורנו. הדימויים הם חלק מחוויתינו מוקדמות, ורבות ממחשבותינו הטרום-מילוליות הם דימויים. התפיסה הוויזואלית מקדימה את היכולת שלנו לבטא במלים, ולכם היא הקרובה אל התת-מודע. הזיכרונות המוקדמים ביותר שלנו מוצפנים בתמונות, ריחות טעמים, צלילים ותחושות.

בבואנו לתת משמעות לדימויים ולחוויות, אנחנו קוראים למילים שלנו. המילים באות, נוגעות ומתוות את הסיפור שלנו בגל ממדיו: הרגשות שלנו, המחשבות שלנו, ההתנסויות והאמונות שלנו. הדיאלוג עם עצמנו ועם הסביבה מתרחב, כשאנחנו נחשפים לכל חומרי הנפש שלנו. העשייה והכתיבה יוצרות קרבה גדולה ומיידית לעצמנו. דרכן נפתחות לנו דרך לדעת את עצמנו מנקודה חדשה, מפרספקטיבה רחבה, וזו הזדמנות להתמיר סיפור מוקפא בסיפור חי. בין המילים והדימויים נוצר דיאלוג ער, מרתק ומרפא, וכשהנפש מתעוררת היא מביאה איתה את הכוחות, את הרצון ואת יכולת המימוש".

 מה למדת באופן אישי מאז שהתחלת להפעיל את הסדנאות?

רימון: הסדנה נולדה בעצם מתוך העבודה שלי עם אנשים על כתיבת סיפור חייהם. ראיתי שעצם התהליך, עצם העובדה שהם מספרים את סיפורם למישהו, יש לה אפקט מרפא מאוד. חייהם התמלאו עניין וחיות, לפעמים שמחה לפעמים עצב, אבל עניין וחיות. זה היה הטריגר לסדנה, אבל מה שלמדתי מתוך העבודה הוא שאם אנחנו יוצאים מהמטריקס, מהתבנית שכולאת אותנו, מהסיפור שלנו שהוא גם ספר, גבול, נפתח לנו ים של אפשרויות.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin